ראיתי את האשה ההיא עומדת במרחק מה ממני, בקצה המדרכה.

שיערה התנפנף ברוח.

וכי מה יש לו לעשות, לשיערה? הוא שיער.

אם ארוך מספיק, והרוח מנשבת, שיתנפנף לו, שיתנפנף.

וגם היא – שתתנפנף משם.

אני רוצה להיכנס לחניה והיא עומדת בכניסה.

בהתחלה עמדתי.

עברה דקה. עברו חמש.

חמש ילדות קטנות.

וכשראיתי שהיא זזה, פתחתי את החלון.

בהפגנתיות. אפילו שהוא חשמלי. לחצתי כזה חזק על הכפתור, והנחתי את הזרוע על אדן החלון, ועם כף היד חבטתי בדלת.

לא עזר.

חיכיתי עוד קצת, וצפרתי.

ומה קרה? – השכן הגמלאי ממול יצא עם מכנסיים קצרים וכפכפי פלשתינה, צהובות כאלה מגומי. אומר: 'אני כבר מכיר אותך פושטק. תפסיק לצפור פה'. ואלה, הגמלאים, עם הגינונים ההסתדרותיים של שנות ה – 70, לא נותנים לך לענות, להתגונן. ישר סובב את הגב ונכנס הביתה.

נשארתי שם, וחצי תאוותי בידי.

החצי השני התגולל על הכביש, מפרכס ליד אחרון העצבים שלי.

יצאתי מהרכב, ניגשתי אליה ואמרתי לה – אבקש את סליחתך, את יכולה לעוף לי מהחניה?

היא הסתובבה, ולא עליכם ולא על אף אחד. טפו טפו טפו, מלח מים וכו' - אין לה פנים. אין. כמו שיש לי עור בגב – ככה הפנים שלה. עור של גב על הפנים.

ואז אני שומע קול ממנה, מבפנים כזה. אומרת – סליחה, הייתי שקועה במשהו.

אמרתי לה: איך שקועה במשהו, את יכולה לראות? אמרה כן. ואפילו גם לשמוע. רק שאני רואה את העולם דרך העור, וזה טיפ טיפה שונה.

איך שונה, שאלתי.

כולם עירומים, ענתה. עירומים יענו נייקד? ליטרלי? נדהמתי.

אמרה, לא. עם בגדים, אבל הנשמה עירומה. אין עליה את המלבוש של הגוף.

טוב, את יכולה לפנות לי את החניה, שאלתי.

לא.

למה לא?

כי ברגע שאזוז מפה ואתה תיכנס – יתחילו שלוש שנות שפיכות דמים בבוצוונה. אמרתי לה – תסלחי לי על הרזידנטיות, אבל הבוצוואנים  מעניינים אותי כמו סנופלייק דליל אמש. ולא ראיתי אחד כזה מאז שאני גר כאן.

אמרה – אני מכבדת את דעתך. ולכן אלך.

היא התחילה לצעוד במורד הרחוב, נעצרה, הסתובבה ושאלה – אמרתי לך כבר שאתה תמות שם?

לא, לא אמרת לי. עניתי. ואם היית אומרת לי – אני חושב שהייתי הולך על זה. נשמע לי אקזוטי, בוצוונה. איפה זה בכלל?

אפריקה. ענתה. ואין שם ים.

טוב, זו בעיה.

לא, זו לא. כי אתה תמות שם, כשיהיה שם ים. ואיך יהיה שם ים, שאלתי.

אמרה – עוד לא החנית את הרכב שלך, אבל כשתעשה זאת, המשקל שלו יזיז את הלוח הטקטוני עליו אנו יושבים בננו-מילימטרים. באותו זמן בכרתים, ישפוך מהנדס סכרים מעט מהקפה הרותח שלו – הוא יחשוב שזה מהסחרחורת שיש לו מהבוקר, אבל זה בעצם מהלוח הטקטוני.

הקפה יישפך על המכנסיים של המזכירה במשרד שלא תפסיק לייבב, ותוך כדי להתיישב על השולחן של מהנדס הסכרים. למעשה, על הטלפון שלו, על החיוג המהיר לנייד של האשה.

אשתו תשמע מהצד השני של האוקיינוס אשה צווחת, תעשה אחד ועוד אחד, ולא ייצא לה שתיים.

והיא, אשתו, דוקא לא רעה בחשבון.

מהעצבים, היא תעזוב את שפופרת הטלפון, אפילו לא תנתק אותו. שפופרת הטלפון תיחבט ברצפה, והשכן מלמטה ייבהל כי ידמה לעצמו  שיש יריות למעלה- שכונה ידועה לשמצה -  ויזמין את המשטרה.

השוטרים יגיעו, וייתקלו בסוחר סמים שייצא מהבניין ויפתח עליהם באש.

הם, השוטרים -  לא בדיוק יזרקו עליו אורז עם סוכריות, ומאחד הכדורים ייפגע הילד של ראש המאפיה המקומית.

הוא בתגובה יארגן מכונית תופת לשר המשטרה שיהיה באותו הזמן בביקור אצל הקולגה שלו בברזיל. המכונית תתפוצץ ותיקח איתה על הדרך גם את שר המשטרה הברזילאי.

הברזילאים, שיהיו מחוממים גם ככה, כי כמו שאתה יודע הם הפסידו לארגנטינה ברבע גמר האולימפיאדה – יילכו על זה עד הסוף. יתחרעו על כל הארסנל שלהם ויזרקו אותו על ארגנטינה.

ארגנטינה, כבר לא יהיה מי שיבכה בשבילה – ואתה, תגלה יומיים לאחר מכן שיש טיול פו"פ באיטליה.

תיסע.

תידלק על מישהי שתמרר כל הטיול בבכי כי היא עולה חדשה מארגנטינה ולא יודעת מה קורה עם המשפחה שלה.

מפה לשם – אתה לא בנאדם אימפולסיבי בדרך כלל, אבל תאמר לה – את גבר? בואי ניסע לארגנטינה. הנסיעה עליי.

היא תתלהב, תניח עליך כתף כל הדרך לארגנטינה. איך שתצא מהשדה תעופה, יודיעו בתחנת הרדיו היחידה של ארגנטינה שמי שרוצה לצאת מארגנטינה, שיתחיל לחטוב עצים ולבנות סירה, כי כל הצי שלהם – אזל.

אתם תלכו, ותמצאו את המשפחה שלה – אבא שלה בנאדם עשיר. יש לו יאכטה.

נוסעים ביאכטה לכיוון מזרח, הביתה לישראל.

אבל שודדי הים הסומלים, לא עשו אותם מעץ לבוד, וגם לא מביצת מושק. הם יכינו קבלת פנים נאה לכל הארגנטינאים.

כשתראו את הפיצוצים של היאכטות שלפניכם, תתחילו לחתוך דרומה, תגיעו לניגרים – שידרשו מכם כופר די גבוה כדי שתוכלו לקבל אישור כניסה למים הטריטוריאליים שלהם. ואתה, דוקא תסכים, אבל אז הם יגלו שאמריקן אקספרס לא עובר בניגריה.

אחרי חודשיים אתם תצליחו לנחות בחוף נטוש בנמיביה, תחצו את הגבול בעזרת קונסול ישראל, בדיוק שניה אחרי שאיראן סיימה את ההכנות לפצצת אטום בקוטב הדרומי – לא זוכרת את השם שלו כרגע.

ואתה, האהבה שלך לארגנטינאית העולה החדשה לא יודעת גבולות.

יסתבר לך שהיא בהיריון ממך, ואבא שלה לא מת על הסיטואציה, אבל הצלת לו ולמשפחה שלו את החיים, אז הוא לא ממש מראה לך את זה. אבל פה ושם, הוא לא יתבייש לשחרר לידך יוסופים ולהתחפף מהמקום.

אתה תספוג את זה בלי לדעת בכלל, כי אתה תהיה משוגע על האשה הזו. ואתה תגיע עד לבוצוונה, ותתחיל לחצות אותה בדיוק כשהמים של הקוטב הדרומי שהפשירו מהפצצה האטומית של איראן ישיגו אותך.

וזאת שאוהב, שאלתי. מה איתה?

היא, תחזור לכאן, ותוציא את הרכב שלך מהחניה.

נכנסתי לרכב, והחניתי אותו בחניה.

תראי קרן, אמרתי לה כשיצאתי מהרכב -  אני מבין שאת רוצה שאני אפנה לך את הדירה, אבל כבר חתמתי על חוזה חדש אתמול עם הדיירת הקודמת.