אני אוהב קאונטרי. ולא רק את המוזיקה - את השירים עצמם.

קאונטרי מכיל את הדברים הרגילים לשירים פופולאריים  -  אהבה, אכזבה וכו'. אבל קאונטרי מכיל גם הרבה יותר מאשר שירי הפופ. קאונטרי מדבר בעיקר על החיים הרגילים של האנשים רגילים שכל כך הרבה מהם חיים בארץ הזו, ממנה אני כותב עכשיו, ואין להם איזכור בסדרות הטלביזיה. קצת כמו הטענה לגבי זו שלנו, גם זו כאן שקועה בעיקר בנעשה בערים הגדולות. אבל מסתבר שיש הרבה שגרים במקומות אחרים, ודווקא אוהבים לשמוע ששרים עליהם, כמו שעושה טרייס אדקינס.

אבל עוד יותר מהסיפורים, מי שמקשיב למילים, כמו שאני נוהג לעשות, ומי שיש בו רגישות לטקסטים, יכול לחוש דרכם עוד משהו - את המרחבים האדירים והפתוחים של הארץ הזו, הגדולה, את האפשרות שיש בה עדיין, שמעולם לא היתה בארץ הקטנה שלנו, לעקור את עצמך למקום אחר, להתחלה חדשה, להשאיר מאחוריך, אם תרצה, כל זכר וקשר ולנסוע סתם כך, מבלי לעצור, דרך עיירות וערים ומדינות, עד שתמצא מקום שבו תרצה שהחיים שלך יהיו בו.

נזכרתי בזה בימים האחרונים כשטסתי מעל הרוקי'ס והשמש האירה פסגות מושלגות ועמקים שבהם עצי האורן צפופים ונחלים זורמים כמעט בכל מקום, ונזכרתי בנוף הנראה ממרומי הרים אמיתיים, כפי שאין לנו. ובמיוחד נזכרתי בכך כשנסעתי אך קצת על כביש פתוח ורחב, כביש שאם רק אבחר, אוכל לפנות ולהסתעף ממנו ולנסוע שבועות וחודשים מבלי לעבור באותו המקום פעמיים. ברדיו ניגנו את כל השירים שאני מכיר ואוהב, והכל חדש ומחכה להתגלות, האפשרות לבחור בחיים אחרים מציצה מכל שלט Exit לאורך ה-101 דרומה.

כבר לפני שנים החלטתי שה"חופש המוחלט" הוא סוג מיוחד של עינוי, שבו אתה נעול מחוץ לכלוב שבתוכו נמצאים כל הדברים שרצית באמת כשיצאת ממנו. אני לא באמת רוצה חיים אחרים מאלו שיש לי. אני אפילו לא צריך לקשור את עצמי לתורן הספינה כדי להמשיך קדימה - פנלופי שלי מחכה לי, וגם הילדים, וזהו קשר חזק מכל חבל. אבל אין לי ספק, שעד הרגע שבו אשב במטוס חזרה והדלתות ייסגרו, אמשיך לשמוע את שירת הסירנה של המרחבים.