| הארצות הקרירות של הרוח הארצות הקפואות של הסתיו ואותה אהבה נכזבת. להיכנס אל תוך יער שקט, מכושף שמקיף טירות קסומות מגדלים שם בין עצים חרישיים באור צל שמגיע לא מגיע שם בסבך לקטוף פירות יער ללכת לאיבוד עם כיפה אדומה למצוא את הבית של באבא יגה עתיקה האוויר עוד לח ומתרגש ממשהו לא מוגדר מישהו מחפש שם את היפיפיה הנרדמת כשגשם קל מטפטף בעדינות הירוק מזמין אותך מכל הכיוונים הארצות הקרירות של הרוח שהן יפות עד תדהמה אך גם רעות כמו תפוח מורעל של שילגיה גן עדן שגורשנו ממנו גן העדן האבוד שלנו כי הוא היה גם שלנו אכלנו מאותו התפוח וראינו ריקבון רימה ותולעה ראינו פתאום את מה שמסתתר ומה שאורב כשהקסם פג שמענו פתאום יללות של זאבים וראינו פתאום את הנזל וגרטל מביטים עלינו להנזל יש צלב קרס על החזה וגרטל לבושה במדים של אס אס שלא לדבר על המכשפה, מפקדת המחנה והאם החורגת שהיא פולקס דויטשה ומקס ומוריץ הרכים והלא תמימים נאפים בתנור גדול בידי אופה קשקשן מטורף האגדות כה יפות הן אז ברחנו בריצה מתוך היערות מתוך האפרים הירוקים והנהרות והטירות הלכנו הרחק הרחק משם ואי-שם מעבר למקום ולזמן נזכור בעצב של אהבה נכזבת שהיינו יכולים לרכוב בשלגים באופל הלילה לחצות את היער על סוסו של איש צל נעלם ולשמוע מוסיקה קסומה של שוברט לאור הירח הנכלם הארצות הקרירות של הרוח שהן יפות עד כאב עד אימה שוב נרצה להבין איך יחד עם האיש בעל החרמש הגיעה הדממה ואז איתה, התדהמה. |