כרווקה (תמיד - מתוך בחירה, לא כורח) בעולם שלגברים יש בו חזקה, חווה, חוויתי ואחווה הרבה מאוד רגשות, מחשבות והגיגים שנולדים לרב משיברי חלום כזה או אחר. זה בא לי טבעי, זה מזכך ואני אוהבת לחזור לזה לפעמים כשאני כבר על צירי זמן ותחושות אחרות.

ברמת הכאב אין חדש...

ברמת הכאב אין חדש.
שום דבר לא השתנה מאז ביקרתי שם בפעם האחרונה.
אותם שדונים קטנים ושחורים
עדיין עומדים עם מגלבים בוערים
ומצליפים באותם אורחים מוכרים.
הקרואים הקבועים מתעקשים לחזור לשם פעם אחר פעם,
למנה נוספת של צריבה וכאב מהמם,
פוצע, חורך ולעיתים מדמם.

\"הצלקות שלי הגלידו רק לאחרונה\"
לוחשת לי עלמה פתיה,
\"לכן אני חוזרת לפחות פעם בשנה\".
\"אני ביקשתי הפעם הנחה\",
נוהם לידי גברבר מצומק
וחושף לעיני איבר מצולק.

\"ומה הסיפור שלך, אשה יפה?\"
שואלת בעיניין חתיכה חצופה,
\"מה הביא אותך לפה בחזרה?\".
\"אני בטעות, ממש לא בכוונה,
פניתי בפניה הלא נכונה.
לקחתי טרמפיסט ששבה את ליבי
ואיבדתי לשבריר שניה את דרכי...\"

\"זה שקר גס ועלייך אני לא חס!\"
נוהם השדון הכי מיוחס,
\"בפניה, בסיבוב יש תמרור הזהרה
ואת תמיד מתעלמת מאותה נקודה.
אותך מכירים, אל תספרי סיפורים
כבר שמענו שעברת ניתוח מעקפים\".

\"לא נכון, זה אסון\" אני מתממת
ועל מפתח הלב אני מגוננת.
\"גשי, תהני, תורך שוב הגיע\"
דוחף השדון אותי בלשון,
\"תמשיכי כך לא תגיעי רחוק
יש גבול למה שניתן לעשות\".

\"זה לא רלוונטי\"
אני עונה בתגובה
ופוסעת בשקט לתוך הסערה,
ליבי הולם בחוזקה,
דפיקה אחר דפיקה
כי לכאן אני חוזרת לפחות עוד פעם השנה...