אם לא היה מיתון, ואם לא היינו קונים דירה שייקח לה עוד שנתיים להיות מוכנה, ואם לא היינו צריכים להתחיל לשלם את המשכנתא עכשיו.... אם כל זה לא היה קורה אולי לא היינו צריכים לעשות את המהלך הכאוב הזה. אבל זה קרה. שאלוהים יעזור לי (כי עד עכשיו הוא לא ממש עשה צעדים בכיוון), זה קרה. ועשינו את הצעד שעשינו. זה היה נראה נכון לאותו הרגע. מצטמצמים, מצטמצמים, גם במותרות, גם בהיקפים ועושים צעדים חריפים. כך נפל דבר – החלטנו שיש לעזוב את מגדל השן המפואר שלנו ולעבור למקום קטן יותר וזול יותר. "הארמון" שלנו היה בסך הכל שלושה חדרים, מרווחים, אמנם, אך מיושנים. אגרנו שם חיים שלמים במדפים יד שנייה ובארונות מאולתרים.

לא חיפשנו יותר מדי. ידענו שאין לנו הרבה, וכשאין הרבה אתה לא יכול לבקש יותר מדי. הגורל הביאנו למקום בלתי מוכר. לא שמענו עליו לפני כן ולא יצאנו לנו להגיע אליו. עיירה לא גדולה, רובה ככולה בנויה סביב דרך עפר  המשמשת כביש ראשי. הבתים כולם נמוכי קומה, ישנים, מתקלפים. ניתן לראות את השכבות מהם נבנו- קודם אבן בטן קשיחה, אח"כ סיד ולבסוף שפריץ. זה היה נורא מודרני לפני 50 שנה השפריץ הזה. אל הכניסות מוביל שביל של בלטות אפורות, רובן שבורות, ודשא מצהיב צומח דוקרני מבין חריציהן. הגינות הן גבב של בוץ ועשבים שוטים. פה ושם נראית ערוגה זעירה, רמז לכך שיש כאן אנשים שעוד לא התייאשו לגמרי מהנוף ומוכנים גם לשלם ועד בית. מצאנו לנו דירת שני חדרים, יחסית מרווחת כי "פעם ידעו לבנו", רק חבל שאף אחד לא טורח לשמר.

אז מה אם תחנת האוטובוס הקרובה בכלל לא קרובה? אז מה אם הרחוב נמצא בעליה תלולה? אז מה אם אין שם חניה קרובה, וגם מה שקרוב לא ממש בנמצא? אז מה אם מדירת שלושה חדרים ענקית אנחנו עוברים לדירת שני חדרים? אז מה אם חלק מהרהיטים והאנשים עוד חיים בדירת שני החדרים הזו? לא נורא. זה זמני. הכל זמני. הכל כדי שנוכל לעבור בשלווה ונחת לבית יפה בין כרמים ושדות. לפחות יש לנו אחד את השני, ובל נשכח את השלישית.