מי לא מכיר את התמונה של פועלי הבניין, יושבים על פיגומים בגובה עשרות קומות של בניין ה"אמפייר-סטייט" בניו-יורק? אין בכלל בעיה עם כך שהם יושבים בגובה כזה, אבל למה לעזאזל הם לא חגורים?

בעשורים הראשונים של המאה הקודמת, היה מקובל בתעשיה שעובדים יהרגו במהלך עבודתם. בבניין האמפייר סטייט, בתוכניות העבודה תוכנן צפי של הרוג אחד על כל קומה שתיבנה.  בבניית סכר ההובר, סעיפי התקציב לפרויקט כללו תקצוב ארונות קבורה וכמרים לניהול הטכסים, מאחר ושיעור התמותה המקובל באותה התקופה היה 30 הרוגים לשנה.

קל לנו להתבונן בתמונה ולגחך על התפישה ה"מוזרה והמעוותת" של המאה הקודמת. אולם, קשה לנו להסתכל על עצמנו כחברה ולראות את המספרים העולים משנה לשנה של הרוגי תאונות הדרכים, ולהבדיל אלף הבדלות, את מספרם הגואה של המפוטרים. הדוגמאות שונות, אך הבסיס שלהן זהה וקשור לתפישה ולפרדיגמה חשיבתית. לכולנו תבניות חשיבה (על פי רוב נועדו לסייע לנו)  שעלולת לקבע את הדרך בה אנו תופשים את המציאות.

כיום, מקובל לחשוב שבעתות קושי ומשבר, מפטרים כדי להתייעל. זו הפרדיגמה והתפישה שמנחה את כלל הארגונים והחברות בארץ ומחוצה לה. מעניין מה יחשבו על זה בעוד 100 שנה, האם ניתפש כמו העובדים "חסרי האחריות" בבניין האמפייר-סטייט? הרי ברור לכולנו שבסוף הירידה תהיה עליה ואז ירוצו הארגונים לגייס את אותם כשרונות שפוטרו לא מזמן. אנו חיים בעידן האקורדיון, שנע בכל פעם לכיוון אחר. ארגונים גדלים (שלא לצורך) בשעות שפע ומצטמצים (שלא לצורך) בשעות משבר.

ראשית, עלינו להיות מודעים לכך שאנחנו חושבים בתבניות חשיבה חברתיות ואולי אז לנסות לפרוץ את גבולות החשיבה באמצעות העלאת רעיונות נוספים להישרדות הארגון. שנית, האם לפני קבלת ההחלטה לפטר עובדים, מקיימים המנהלים שיחה עם נציגים של העובדים וביחד איתם מנסים לטכס עצה על דרכים נוספות מלבד פיטורים להתמודד עם המצב? בטוחה אני שארגון שיעשה כך, ימצא רמה גבוהה של מחוייבות והירתמות של העובדים ללכת לקראת הארגון בתחומים רבים, כולל שכר כדי להשיג את המטרה שלשמה נועדו הפיטורים.

לסיום סיפור קצר אודות שני רופאים שנסעו לחופשה ובמקום לנוח, הם הצילו מטביעה כעשרה ילדים שטבעו זה אחר זה בהפסקה של כמה דקות. הרופאים היו מאד מסורים ועשו ככל שביכולתם להציל את הילדים, אך הם לא שאלו את עצמם "מי זורק את הילדים לים"? אם היו יודעים מי זורק אותם לים, אולי היו מונעים את ה"טביעה" וה"הצלה" שלאחריה.

בדומה לילדים, כך גם המפוטרים מוצאים את עצמם "זרוקים" ממקום העבודה שהיה עד עתה בית ומשפחה. ייתכן מאד שאנו תופשים כמובן מאליו את הצורך בפיטורים כמוצא למשבר. אני מקווה שבמבחן מאה השנים, ההיסטוריה תשפוט אותנו פחות לחומרה, בהשוואה לדרך בה אנו שופטים את פועלי הבניין כיום... והלוואי שנוכל לראות את פרדיגמת הפיטורים משתנה ומשתפרת, כשם שרמת הבטיחות בעבודה השתנתה לגמרי במאה השנים האחרונות...... ימים יגידו.