השעה 15.35 צהרי יום דצמבר חמים ונעים. מחנה את הניידת ליד בניין המועצה האזורית ומתכונן לעלות לפגישה חשובה. משפיל מבט לקובץ דפי הנייר שבידי ומעיין בהם. חייב להגיע מוכן לפגישה. מידי פעם מרים מבט ולפתע אני מבחין ברכב פרטי לבן חולף בכביש מולי. משהו לא מסתדר לי עם המראה שאני רואה. נועץ מבט בוחן ומבחין כי ביחד עם הנהגת יש עוד ראש מבצבץ בחלון. מניע בזריזות את הניידת ופותח בנסיעה בעקבות הרכב. מפעיל מהבהבים כחולים וקורא במערכת הכריזה לנהגת לעצור בצד. הרכב שלפני מאט ועוצר בשול הדרך. בולם את הניידת. מפעיל ארבעה מאותתים ויוצא אל הנהגת. ניגש לרכב ומבחין כי על בירכי הנהגת שכמובן לא הייתה חגורה בחגורת בטיחות ישובת תינוקת כבת שנה.
"שלום לך גבירתי…. הכל בסדר…? "כן… הכל בסדר…. היא עונה. "יש לך הסבר למה התינוקת על ברכייך ולא בכיסא בטיחות…? "כן…. אני גרה כאן קרוב…."אני נוסעת רק מטר….נסעתי ממש לאט, רק ארבעים קמ"ש…. היא עונה בשיא הרצינות. "וגם… היא מוסיפה. "התינוקת שלי בת פחות משנה והיא בוכה בכיסא בטיחות…… "אוקיי….. אני עונה לגברת. "הבנתי אותך….. לא רוצה להתחיל אפילו לתאר לך לו חלילה ילד קופץ לך לכביש גם במהירות הזו ואת בולמת… אפילו לא מתחיל לתאר לך מה קורה לתינוקת שלך….. תני לי בבקשה רשיון נהיגה ורשיון רכב ותמתיני לי בבקשה ברכב שלך…. אני מבקש. הנהגת מציגה רשיונות ואני נכנס לניידת לרשום את דו"ח התנועה. מתיישב בכיסא ופותח את פנקס הדו"חות. המחשבה נודדת באחת לחול המועד פסח לפני שנתיים.
חול המועד פסח שנת 2006, שעת צהריים מאוחרת. אני בעיצומו של יום תצוגות יכולת לאזרחים. משהו כמו תערוכת דוכני יחידות משטרה וכוחות ביטחון וחירום. תערוכה שמוקמת כדי להפגין את היכולות של המשטרה, מגן דוד אדום, כיבוי אש, פיקוד העורף וכד'. המוני אורחים באים לצפות. הרי חול המועד הוא יום חופש. אנחנו כבר די מותשים, מאות ואלפים של אורחים באים לצפות במוצגים, מאות שאלות שנשאלו זכו במאות תשובות. ילדים ומבוגרים מבקשים לגעת, למשש, ללבוש, להרגיש. חייבים להיות נחמדים ולא משנה כמה חם ודביק, כמה קשה ומעצבן. היום עומד להסתיים ופירוק התערוכה נראה כבר באופק, הכוחות השונים מתחילים לפרק ולקפל, לארוז ולהעמיס . אני מפרק את החפ"ק (חדר פיקוד קידמי ) שניהל את כל האירוע , אורז הכל ומעמיס על הרכב. ואז יש כמה דקות של שקט. מתיישבים על הדשא, ופשוט מנסים להרגע מהיום העמוס הזה. חובשי מד"א שעמלו קשה להסביר ולהדגים מתיישבים לידי. ואז….. מכשיר הקשר של מד"א פורץ בקול רם " איילון 52 מאיילון… הפראמדיק עונה "כאן איילון 52… רות עבור… "איילון 52 קבל ת.ד. (תאונת דרכים קשה) בציר 398 מדרום לצפון, כנראה לכודים ברכב כיבוי וכחולים (משטרה) בדרך….. "רות עבור גם אני בדרך….., באחת כולנו קמים ומסתערים על כלי הרכב. השיירה יוצאת ממתחם התערוכה באורות מהבהבים וסירנות. מחזה מדהים. כולנו בשיירה בנסיעה מהירה מאוד בדרך לאירוע.
מרחוק אני מבחין בהתקהלות גדולה ומדווח הגעה למקום. שני כלי רכב פרטיים מחוצים. המון חלקי רכב פזורים במקום, דלק ושמן שנשפכו על הכביש. והריח… אלוהים… הריח הזה לא עוזב אותי שעות וימים. איך אפשר להתרגל לריח הזה? במקום התקהלות רבתי. עשרות אזרחים מתרוצצים הלוך ושוב. חלקם החנו את כלי הרכב באמצע נתיב הנסיעה ומפריעים בכך לכוחות החירום. אנשים טובים עוסקים בנסיונות הצלה וחילוץ. מרחוק אני שומע את קולות הסירנה של הכבאית. רכב הכיבוי הוא רכב כבד ולקח לו יותר זמן להגיע. אני ניגש לכלי הרכב המחוצים ומיד מבחין בנהג אחד מכלי הרכב ששוכב לכוד ברכבו וללא רוח חיים. הניסיון כנראה לימד אותי לדעת מי כבר לא איתנו למרות שאין (במקרה שלי דווקא יש) סמכות להחליט על כך. ניגש לרכב השני ומבחין בנהגת לכודה שעושה תנועות קלות. "ברוך השם…. אני חושב בליבי. "לפחות היא בחיים….. "שוטר, שוטר…. צועק לי אזרח. "יש כאן מישהו בתעלה…. ומצביע על התעלה הצמודה לשולי הכביש. אני ניגש ומבחין בגברת פגועה קשה. מיד אחרי מגיעים שני חובשי מד"א ומתחילים לטפל בפצועה שבתעלה. אני ניגש לרכב הראשון תוך שאני מדווח במכשיר הקשר לראש משרד תאונות דרכים על המצב נכון לעכשיו. "תקשיב, יש לנו הרדוף (הרוג ) אחד לא רשמי עדיין ולפחות שני פרחים (פצועים) די קשה….. תשלח את בוחני התנועה דחוף….. אני מנסה להתחיל לעשות סדר בבלאגן הרב. האנשים במקום מאוד נסערים, דבר שלא ממש מוסיף לחוויה הקשה.
ניגש שוב לרכב הראשון, הנהג כבר מכוסה בסדין והמשמעות היא שעכשיו זה רשמי, האיש הלך לבית עולמו. אני מביט פנימה לתוך תא הנהג ומשהו צד את עיני. בלוח השעונים המרוסק שעון מד המהירות נשאר שלם והמחוג מצביע 40 קמ"ש. האיש נסע על ארבעים קמ"ש בזמן התאונה. ואז……. אני מפנה מבט אקראי לעבר חלקו האחורי של תא הנוסעים, מבחין בכיסא תינוק מעוך. "רגע… ומה זה… אני שואל את עצמי… "מה זה שמבצבץ שם בין ההריסות…? "זה נראה כמו כף יד קטנה…. "מכניס חצי גוף פנימה ומנסה להסיט חלק משברי הרכב ולאט לאט נגלה המחזה המחריד. תינוק כבן שנה שוכב לו שם, על ריצפת הרכב . את המחזה לא ניתן לתאר. הנשימה נעתקה מפי ובכל-זאת פרצתי בצרחות. "מד"א…. מד"א…. דחוף אלי…. יש לנו כאן עוד נפגע… אנשי מד"א מגיעים. אני נסוג ומאפשר להם לבצע את מלאכת הקודש שלהם. הילד לא שרד. גם הסבתא שכנראה לא הייתה חגורה בחגורת בטיחות ועפה לתעלה לא שרדה. שלושה דורות. סבתא, אבא ובן נכחדו בתאונה שקרתה בנסיעה של 40 קמ"ש. הרכב הזה רק יצא מצומת ולא הספיק לצבור תאוצה. לפי בדיקת הבוחנים הרכב השני נסע על 108 קמ"ש. עוד תאונה קטלנית שתירשם בדפי הכרונולוגיה המשטרתית.
התעוררתי מהמחשבות והתחלתי לרשום את דו"ח התנועה. המספר הזה 40 בלוח השעונים שב וחזר בעיני רוחי. 40 קמ"ש.
סעו בזהירות ובבטחה. |