כן, כן. כל כך בנאלי.

אבל זה מסכם הכל.

כבר הספקתי להיות בהרבה מקומות זרים ואחרים, אבל יפן בהחלט זוכה בתואר הכי הכי זרה ואחרת.

זו מדינה מדהימה. עם אנשים מיוחדים במינם. עם נופים מרהיבים. עם עיצוב מרתק. עם צפיפות שקשה לתאר. עם אוכל שאין לו גבולות ועם תחפושות לא רק בפורים.

נכון, אני מתלהבת.

היפנים, לעומת זאת, לא ממש התלהבו לראותי. היה ברור שאני שונה. שאני מעייפת (כי לא קל להם לדבר אנגלית והיפנית שלי היא לא משהו....) ושממש לא דחוף לפרוש לפני את נפלאות מדינתם.

אז עשיתי את זה לבד , עם הרבה צחוקים, בגלל כל מיני אי הבנות , והיה נפלא.

היה נחמד לראות אנשים שמוצאים זמן כדי לסרק את הדשא (כמו בתמונה).

היה כייף לטייל ברכבת. לעלות ולרדת בדיוק בדקה שהובטחה.

לנסוע בקרונות שקטים ונקיים להפליא. גם כשעולים וגם כשיורדים.

היה נפלא להגיע בדיוק למרכז העיר. לרדת בתחנות שמתופעלות חכם ומתוחכם. בלי צעקות ודחיפות וכעסים.

להזמין ולקבל בדיוק מה שאני רוצה, בדיוק המחיר שעליו הוכרז.

נכון, יקר לחיות ביפן והיפנים לא נהנים עכשיו משפע, כבעבר, אבל אין קיטורים.

אלה אנשים שעובדים הרבה וקשה. שמצייתים להוראות, מתנהגים בנימוס ואפילו שומרים על הסדר והנקיון.

זה לא חלום. ביפן, אפשר לראות מציאות שבה לא מקללים, לא נוגעים לך בתיק שהושאר על כסא בבית קפה. מדברים בשקט ומשלבים מילים של נימוס בכל משפט.

אה, ואריגטו זה  תודה וסיונרה זה שלום.