המעבר לא היה קל לויקטור. הם שכרו דירה קטנה בתל אביב ועד מהרה הוא שקע בדיכאון והסתגר בתוך עצמו. כששאלה אותו מדוע הוא כל כך עצוב, ענה לה שהוא מרגיש שהוא אינו שייך, ושהכל לא אמיתי.
"הסתכלי על העיר: אין בה אנושיות, רק אנשים," אמר לה. הם ישבו על הספסל בשדרה. "תראי כמה קווים," אמר. הוא הצביע על הרחוב העמוס. "איש לא מסתכל אל האדם שמסתכל אליו. המבטים לא נפגשים. אין קו ישר אחד בין שני אנשים, זו קומפוזיציה בלתי נסבלת."
היא הביטה בו, מביט באנשים. כשהסב מבטו אליה, היו עיניה מושפלות כבר, עצובות.
כשאדם משתמש באדם אחר הוא מוצא לעצמו נחמה זמנית (שתתחלף אח"כ בריקנות איומה), אבל עבור האדם שמשתמשים בו אין כאן שום נחמה אלא ניצול מעליב ומיותר. לא פשוט, הבדידות הזאת. אבל לפעמים זה עדיף.
תגובות (5)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לכן תל אביב בשבילי היא עיר לבקר בה בלבד, אחרת היא מסוכנת לי...
אהבתי.
(אולי בלל זה לא גרתי אף פעם בעיר הזאת
)
עשרים שנה מאוחר יותר, עלו ארצה.
המעבר לא היה קל לויקטור. הם שכרו דירה קטנה בתל אביב ועד מהרה הוא שקע בדיכאון והסתגר בתוך עצמו. כששאלה אותו מדוע הוא כל כך עצוב, ענה לה שהוא מרגיש שהוא אינו שייך, ושהכל לא אמיתי.
"הסתכלי על העיר: אין בה אנושיות, רק אנשים," אמר לה. הם ישבו על הספסל בשדרה. "תראי כמה קווים," אמר. הוא הצביע על הרחוב העמוס. "איש לא מסתכל אל האדם שמסתכל אליו. המבטים לא נפגשים. אין קו ישר אחד בין שני אנשים, זו קומפוזיציה בלתי נסבלת."
היא הביטה בו, מביט באנשים. כשהסב מבטו אליה, היו עיניה מושפלות כבר, עצובות.
את כותבת יפה, את כותבת מרגש.
אני לא יודעת אם זה טוב או רע: זה מכניס אותי לאוירה הקשה הזו...