בשבת בבוקר, החברה הכי טובה שלי החליטה שהגיע הזמן לפגוש את אלוהים. היו לה כמה שאלות מהותיות שלא סבלו דיחוי וגם החברה הכי טובה שלה עברה תקופה לא קלה והיא רצתה. אחרת. אז היא נסעה לבניין הישן בפרישמן ועלתה על הגג. הביטה בים. אין כמו הסתיו, היא אמרה לעצמה. החוף עמוס היה ניירות לכלוך שהתעופפו ברוח, המים הביאו עימם בקבוקי זכוכית שבורים וזפת. החברה הכי טובה שלי התיישבה על המעקה, רגליה התנודדו באוויר והיא חיכתה.
כרגיל, זה ייקח קצת זמן.
לקראת השקיעה נהיה קריר, מעט אגלי הזעה התנדפו מהעורף, השאירו שובל מצמרר של לבד. החברה הכי טובה שלי ידעה שזה עניין של כמה דקות ונעמדה. אנשים אחרונים קיפלו עצמם במהירות מהחוף, הטפטוף הלא צפוי הפך רגעים רומנטיים למבוססים בבוץ, והיא חשבה שזה קצת סימבולי. זה לא פייר שהם יאהבו מולה. פתאום הוא היה לידה. עייף ומקומט, בשערו נשזרו גרגרי אבק צהוב שנזל על הפנים בפסים ארוכים עם הגשם. החברה הכי טובה שלי חיבקה את אלוהים ממושכות, מן חיבוק צד, עקום ולא נוח. חודשים שהיא חיכתה לשים ראש על כתף של מלך. הם התיישבו על המעקה ושתקו ביחד. הוא תהה אם הלילה יהיה האחד בו לא יהיו לו סיוטים. היא חשבה על זה שקר לה. בים, הגלים התגברו והפכו לקצף, לא זה הסמיך מתרפק, אלא זה שמטביע. והיא אוהבת סימבולי, החברה הכי טובה שלי, זה לא פלא שלרגע נהיה קשה לנשום.
ואלוהים שתק, כי היא מאוד התבגרה. רק שהיא שכחה להביא משהו ארוך איתה אל הגג, כמו תמיד קר היה לה. מדי. ובו זמנית היא גם קצת ילדה קטנה, אז כשהיא הצטמררה, היא התביישה והעמידה פנים שהיא סתם מתרשמת.
זה לקח עד החושך, אבל גם בלילה הקול שלו חם ונעים וקרוב - אלוהים אוהב אותה כל כך - כשהוא מדבר, החברה הכי טובה שלי צריכה להתאמץ להתרכז במילים עצמן ולא להיכנע למנגינה המרגיעה. "לפעמים" הוא אמר "הפער בין לגרום למשהו לקרות לנו ובין לתת למשהו לקרות לנו הוא מאוד קטן. אבל הפער הזה תמיד קיים". כשהוא נעמד, היא הזדקפה מיד אחריו והושיטה לו פתק קטן. אלוהים חייך, הוא רכן ונישק אותה על הרקה. הוא לא אלוהים של מחוות, ולרגע היא התרפקה. זה הפך את הרגע בו הוא התנתק והתרחק לכואב. כמו התעטף בקרח, הלב שלה נעצר.
השיר של החברה הכי טובה שלי
לפעמים, אותי, לדעת ש אני יודעת לחלום חלומות גדולים צבעוניים.
לפעמים, זה מפחיד אותי, לחשוב ש זה כל מה שאני יודעת.
|