בכל פעם שחלפתי שם, הם רדפו אחריי.

כמו עכברים, יוצאים מפחונים השוכנים על גדות הנהר.

יוצאים אל סמטה אפופת צחנה,

זאטוטים כחושים בלואים ויחפים, פשוט מתוקים!

נמסטה, דידי, דו יו האב צ'וקולאט?

נצמדים לרגליי, טומנים ידיהם בכיסיי ומנגבים בי את זיעתם.

שוקולד??

כן, שוקולד, בקשה כ"כ קטנה שתמתיק להם ברגע את יגונם.

איך אפשר לסרב לגחמה כ"כ פשוטה?

פשפשתי בכיסים וחיפשתי היטב בתיק,

אך לדאבוני לא היה דבר מתוק באמתחתי.

הבטחתי כי בפעם הבאה שאעבור שם, אביא איתי הפתעה.

למחרת היום, השכמתי קום ובמרץ רב יצאתי לרחוב,

עברתי מחנות לחנות וחיפשתי את שכ"כ חפצו,

לתדהמתי הרבה לא מצאתי דבר העונה על

שוקולד

נכנסתי לאחת המסעדות והזמנתי פנקייק,

מרחתי שכבה נדיבה של ממרח שוקולד,

חילקתי לחתיכות ועטפתי בנייר עיתון.

נרגשת כולי, פוסעת בצעדים גדולים ומהירים

שמא אפספס את הילדים כי זוהי שעת הדמדומים

וכמו בכל יום, על גדות הנהר הם ממתינים,

כי עם כל הכבוד , ילדים לא מוותרים על מאויים.

פסעתי לעברם בחיוך מרוח על פניי וצעקתי לעברם

ש..ו..ק..ו..ל..ד

מצאתי עצמי מוקפת בערמת ילדים,

ילדים בכל הגילאים, רצים אליי בפיות פעורים,

נוגסים כל ביס בשקיקה ומריעים בשמחה:

צ'וקולאט, צ'וקולאט, צ'וקולאט

דידי, דידי, דניאבאד

(אחות, אחות, תודה)

לפתע הרחוב נדם, נאלם.

פיסת שוקולד קטנה אשר המתיקה לאביונים את דאבונם.