"לא ממש, אולי ירדתי מקופסא לחמש עשר..", כולם השתתקו בחוסר מנוחה.
"אני מרגיש" אמר האיש עם הפה הקטן העקום "שבשבילי זה קצת יותר עמוק."
"חשוב לי להבין מה נמצא מתחת לצורך הזה שלי לעשן." הסגיר את דיכאונו.
כשסיים את המשפט הזה לא ידע איך להמשיך והשתתק לחשוב לכמה רגעים.
עיניו הקטנות התרוצצו מבלי למצוא נקודת אחיזה מאחורי משקפי הראיה.
כולם שתקו והתבוננו בו בעניין מסוייג. מעושה. אבל לא ימשיכו לזמן רב.
"אולי ז זה הצורך שלי להעניש.." הוא בחר להמשיך "להעניש ועוד עניינים..."
הוא תמיד בסוף הסבב. לא משנה מה סדר היושבים. נעלמות דרכי החישוב.
הוא כמו נקודת כאב מודחקת. כמו חדשות. כמו תמונות של אונס ורצח.
החלק בארוחה שדוחים ואוכלים כי צריך לגמור הכל בצלחת. מטלה.
האוירה משתנה והחדר מכין את עצמו לאיש הממושקף בלי החברים.
חבל התאבדותי נמתח והוא מתנדנד עליו קצרות. מבקש להקטע.
כולם מפחדים שיגיע לעניין. נואשות. לא פחות ממנו. פחדנים.
"חוץ מ "חוץ מזה, חיפשתי מסגרת.. אני לא פוגש אנשים הרבה, וזה.."
וקולו ד וקולו דעך לכדי ציפצוף דקיק "חשוב.."
ואני חשבתי 'איזו הנחה..' |