העיסוק מאמן אישי, או מאמן ניהולי, משמעות שיש עוד מישהו איתך, כי לבד אתה לא מאמן.

יש משהו מוזר בעובדה שבעולם שחיים בו כבר יותר מששה מיליארד איש, כל כך הרבה אנשים הם לבד.

ברוב המסעדות באמריקה יש מארחת שמושיבה את האורחים. כאשר המסעדה מלאה, היא לוקחת את שמך ומספר הסועדים, וכשמתפנה שולחן מתאים, מזמנת אותך. רנדי שפרד, איש שמנמן ומשעשע אחד שהכרתי פעם למשך שבוע, סיפר לי איך הוא תמיד מתבאס כאשר במהלך מסעותיו, בכל פעם המארחת מכריזה "Shepherd, company of one" והוא מרגיש כאלו כל הסועדים מרימים ראש ומסתכלים לראות מי זה המסכן הזה שאוכל לבד.

הבנתי אותו כל כך. אני שונא לאכול לבד. למעשה, זו לא האכילה, זו ההחלטה להתיישב לאכול לבד. אין לי בעיה לטייל לבד, ולקנות לבד, ואפילו ללכת לישון לבד בלילה. הייתי מעדיף שהפייה תהיה איתי,אני תמיד מעדיף אותה איתי,  אבל כל אלו לא ממש מעוררים בי רתיעה. להחליט להתיישב במסעדה ולאכול לבד, כן. תמיד בטיולים שלי אני דוחה ודוחה את העניין, עד שבסוף אני נכנע לצורך. באחד המסעות אפילו שעשעתי את עצמי יום אחד ברעיון להזמין זר אקראי לארוחה סתם לצורך השיחה. כמובן שלא עשיתי זאת, כי כפי שכבר ציינתי בהזדמנות אחרת, אני בדרך כלל איש רגיל וצפוי שלא נכנס בלי הזמנה לחיים של אחרים. אבל אולי הרעיון לא רע כל כך.

ולמה נזכרתי בכל זה? כי אתמול יצא לי לשבת, דווקא לא לבדי, ולאכול במסעדה במלון של נוסעים, אחד כזה שמכניס את המילה Airport בשם שלו, ובעוד אני ואחרים ישבנו בשולחנות לארבעה או יותר, וניהלנו שיחה, ישבו בצד בשורה על שולחנות קטנים, כמו תלמידים במבחן, כמה גברים מבוגרים שסעדו לבד. אחד עם עיתון, אחד עם מחשב, אחד עם כוס בירה גדולה. וחשבתי לי - אולי כפי שיש נתיב למשתתפים בנסיעה - Car pooling - צריך במקומות כאלו לעשות שולחנות של Meal pooling.  מקומות שמי שרוצה בהם בחברה יכול להתחבר באופן טבעי לאחרים, כאשר המטרה ברורה ומוצהרת ולגיטימית ולא מעוררת את החששות הרגילים שבמפגשי זרים.

כמובן , בארצנו הקטנטונת זה עניין זניח. הרי אי אפשר לנסוע לשום מקום בלי לפגוש מישהו. אבל יש מקומות שבהם אולי כדאי לחשוב על זה. Howdy' stranger - is there anything you recommend on that menu?