0
מבעד לפרצופי הנפש הכהה אני סופר את צעדי לאחור שעונים אפלים של רגש מתקתקים פצצות חסרות זמן.
תדר הרוח בהרים מנשיר ערפל על אדמת חיינו אנו צבירים של סופה כבויה שבשבות רפאים על פני חלל הנצח.
דמויות כבויות של רגש מפארות בלהט התבנית את אד הכאב הגדול ציפורים קצוצות כנפיים.
הבהקי הבשר החרוך על מסך השקט הגדול קוטעים בשחור ואדום מקצבים מונוטוניים במכונה. |