אחרי שארזנו את חפצינו, עצמינו ואת הפשושית באוטו חברה היפה שלנו, שמנו פעמינו לעבר ביתנו החדש. בזמן שמיקה שיחקה באבנים שעל הדרך העביר אילן קרטון אחר קרטון אל הדירה הקטנה. בין הרכב לדירה היה מרחק לא קטן ללכת, כך שהסכמתי שיוותר על חדר הכושר בערב, אליו ממילא לא היה טורח ללכת.  אבל תמיד נעים לחשוב שאתה תורם כל חודש 250 ₪ עבור מישהו שלא ממש צריך אותם כי הוא ממילא שוחה בכסף, אבל לא נאה לו לתת החזר אם החלטת שאתה לא מעוניין להמשיך ולהשתמש בשרותיו.

בזמן שהתחלנו לפרוק את הארגזים ולסדר את הבית עזרה לנו מיקה בסדר משלה. מזל שהבאנו לפני חן חברת ניקיון שחיטאה את המקום, אחרת השמלה החדשה שקניתי לה לא מזמן בפוקס, ועלתה הרבה מכפי שהגיע להם, הייתה הופכת לסמרטוט מטונף, שספק אם כביסה הייתה עוזרת לה לחזור למוטב. כאשר מצאה את ארגז המשחקים שלה התחילה לקשט את פינות הבית בהם, ועד מהרה היינו מדלגים על צעצוע אחד ומועדים על האחר. בשלב מסוים כבר לא היה ברור מי דואג לסדר הזוי יותר – הילדה או אנחנו. אני חושבת שזה התחיל כשהנחתי באהבה את בגדיה במקרר הישן שאיפסנו במרפסת, ומפאת חוסר מקום הפך למאין ארון. במקומו שמנו את המקרר החדש שהבאנו איתנו.

אחרי שסיימנו לרוקן כמעט את כל הארגזים, וניתן היה לראות קצת ריצפה, הבחנו בסבתא שישבה כל הזמן הזה על הספה הירוקה בפינה. היה קשה לי להחליט מי דהוי יותר: הספה או הסבתא. היא הייתה שייכת לבעלי הדירה ונשארה שם כמו אחד הרהיטים שהם לא היו מוכנים לפנות. את שמה לא ידענו ומעתה ועד לעת שנעזוב היא נקראה בפינו פשוט 'הסבתא'. בהמשך הדרך היא התגלתה כאישה שקטה וסימפטית מאוד. לא מזיקה אך גם לא מועילה יותר מדי.  "להכין לכם תה?" שאלה במבטא עיראקי כבד. למרות החום הכבד הסכמנו לשתות. אחרי הכל צריך לשבור איכשהו את הקרח. הסבתא הזו, לפי מראה הייתה כבת 80, לא הסכימה שאעזור לה והתעקשה להכין את התה בעצמה. ישבנו קצת לנוח מחלקים חיבוקים ונשיקות למיקה, כל אחד בתורו. "איזה בובה" אמרה הסבתא בעודה נכנסת עם מגש כוסות לסלון. חיכינו בשתיקה שהתה התקרר מעט, ועוד לפני שהספקנו לשתות העיפה מיקה את כל הכוסות מהשולחן לרצפה. ים של תה חום מעוטר בשברי זכוכיות לבנות שטף את המרצפות המצהיבות. מיקה נבהלה והחלה לבכות. בעוד אילן מנחם אותה התחלתי אני לנקות את הבלגאן ולהתנצל ואילו הסבתא חזרה למטבח להכין תה חדש.