0
מארזי הדעת מחטיאים בחיים את מאגדי הרוח הגדולה אני עוטר גופי בבוץ הארץ לאורך שעות החלום.
קירות החדר סוגרים על נפשי באפור של כאב מסמא אני לא חש בדבר יותר הסדר משמר את כנו.
פני המים עמוקים למגע האור השתקפויות הזמן ממיסות במסך שבלים פרוצים של רגש הינה אני נושם בעצמי.
השברים נאגדים לזיכרונות חלקים התמונה מסתדרת מעצמה אני אוחז בידיי בבצק ומעצב את עפר הארץ הטובה. |