מרגישה כמו שוחה בים ים ענק, עטוף גלים. גלי עצבות מניעים אותי ממקום למקום גלי אושר מציפים לשנייה ובורחים גלים של חופש שמעולם לא הכרתי, מעולם לא הרגשתי.
נעה בתוך ים כחול ים של חיים סביבי. ואני, נטולת חיות, עמוסת כאב. גלים. גל שמחה מציף את הלב. אני מבקשת אותו להתקרב, הוא בורח. מבקשת שלווה רגעית, היא נעלמת.
גל של אושר משתלט על נשמתי לא עוזב כבר עשר דקות שלמות. הגל השחור מגיע הכועס, המכאיב. מזכיר לי את רגעי החושך החיים האלה, מזכיר את המערה- זו שיצרתי בדמיוני המשתוקק לפיסת גן עדן חלומית קטנה- זו שאיני משתפת בה אדם. אני לבד בתוך עולם של חלום.
גל שחור שוטף אותי, אני מתעוררת לחיים. נקודות קצף קטנטנות מגיחות אל גופי מעניקות לו מגע רך נותנות לו להרגיש לבן בשחור מחיות את המוות התהומי הזה. עד מתי. הגל השחור תמיד היה, לעולם נשאר. שטף וברח, כיסה ונעלם. עד מתי.
מרגישה כמו שוחה בים ים ענק עטוף גלים. רואה את הגל השחור מתרחק ממני, מעולם לא היה רחוק כל-כך. מעולם לא נשאר בודד כמו עכשיו. גל של תמימות שחורה במערת הנפש. עד מתי. |