רקע- לאחר שהייתי כבר פעמיים בהופעותיו בארץ (האחת בערך ב-83 בקולנוע דן-מעולה והשנייה בערך ב2001 בנוגה- קצת מאכזבת), התלבטתי מאד , עד לרגע האחרון, אם ללכת בפעם הזאת. החשש מאיך ומה נשמע שם נבע בין היתר גם מהמידע כי הוא מגיע בגפו ושהוא בוחר את הפלייליסט שלו די ברגע האחרון וכמובן מהזיכרון האחרון מ-2001.. כמה קליפים שצפיתי בהם ושירים שהאזנתי הכריעו את הכף ל- what the fuck - כן. ביום המופע עוד הספקתי להקשיב ,לצערי, רק לזנב סיום הראיון אתו כשהתארח בקמפוס 106 (איך הם, דווקא מכולם, הצליחו להביאו, שאפו על כך ). מה שהכרתי ושמעתי עליו , נשמע בבהירות גם שם, הצניעות ,השיחה בגובה העיניים ,סוג של ביישנות, חוסר היהירות לנוכח ההצלחות, המחמאות ומעריציו הרבים. כשהגיעה השעה לסיים את הראיון והמנחה הודיע לו על כך, הוא שאל "מה, זהו? " . היה גם משהו נחמד כשהוא אמר , אני בטוח שלכל חובב של המוסיקה שלי יש איזה אלבום אחד לפחות שהוא חושב עליו כ- נורא. יש לי חבר , המקושר למוסיקאים בארץ, המחוברים להאמיל, שבהגיעו לארץ ב-83 ובפעם נוספת במועד מאוחר יותר, העביר אתם יחד עם האמיל לילה שלם לאחר המופע באחת מהדירות בתל אביב. מבלי לפרט את כל מה שהיה שם אזכיר רק את הסיפורים של חברי על הענווה של האיש, רגישותו, על הראש החברי היוצא ממנו במצבים האלו ואי העמדת עצמו במרכז , דברים שהקסימו אותי. לעניינינו.
המקום- רידינג 3 כידוע מועדון חדש בשכונה. המראה הנוצץ משהו שקידם אותנו בכניסה , זה שלא מאפשרים לך להיכנס לבד ומארחת מובילה אותך למקום , זה שיושבים ברביעייה ליד שולחנות הממוקמים בסדר מופתי וכמות עובדי המועדון המסתובבים סביבך , עושה קצת תחושה מוזרה.(נקווה שבהמשך זה יעבור להם ). האקוסטיקה שם לטעמי ממש מושלמת . לא יודע איך זה ישמע במופע רוק כסחני (אם יתקיים שם בכלל כזה ) אך אצלנו כל צלילון שבא מהפסנתר או הגיטרה של האמיל, כל ניואנס או נשימה שבאו מפיו, נשמעו בבהירות מדהימה בכל מקום במועדון (אחד הסממנים של תכנון אקוסטי נכון ). גם כשהלכתי באמצע ההופעה לשירותים (הבירה ) , הנראים יותר כשירותי מלון יוקרתי בחו"ל, שמעתי שם נהדר כל תו .
המופע- משך המופע הייה קצת פחות משעתיים .כבר בפתיחה עם השיר don`t tell me זה נשמע מבטיח .שיר שאני אישית מאד אוהב אותו ואת השימוש הנעשה שם במילים ,יש בו איזה פרייז גאוני מהחיים. http://www.youtube.com/watch?v=PmAoFFAZPWM
בבת אחת כל החששות של איך זה יהיה כשהוא לבד רק עם פסנתר, חסרונו של הג'ינגי (הסקסופוניסט ג'קסון ) שהשילוב בין שניהם כה מיוחד בעיני ועוד, נמוגו . (המקום היחיד שקצת היה חסר לי הסקסופון היה בשיר been alone so long ששם הכלי משולב בין היתר בסיומת נפלאה רק שלו) פסנתר הכנף עליו ניגן מילא את כל החדר בצלילים באיכות נפלאה, הן בפיאניסימו העדין כל כך שלו והפיאנו שנשמע רועם ונקי כפי שלא שמעתי אף פעם מפסנתר. עם סיום השיר הראשון האמיל הוציא איזה דף ואמר משהו שדי הדהים אותי , "זאת רשימת השירים שהכנתי לכם להערב , אף אחד מהם לא זהה למה שהיה כאן אתמול". ( כאילו, למה שהבן אדם לא יעשה לעצמו חיים קלים ויבצע את אותו חומר בשני הערבים? התשובה שלי-כי הוא לא "בא לעבודה" אלא אוהב להגיש ולבצע את יצירותיו.) והוסיף במבוכה מסוימת "מתנצל על השימוש בדף, הזיכרוון כבר לא כפי שהיה פעם " . לאחר מקבץ שירים על הפסנתר הוא עבר לגיטרה וגם שם זה נשמע נהדר ובקטעים מסוימים זה אפשר לו אפילו קצת להתפרע עליה. לחלק השלישי והאחרון הוא שב לפסנתר. רשימה חלקית של הדברים ששר מכילה את (בנוסף לאלו המוזכרים במקומות אחרים בפוסט,כותב מזיכרון בלבד, יסלחו לי אם טעיתי פה ושם ): Veronica lake Out Ordinary Friday Shooting star Been alone so long If I could comfortable ונוספים שלא הצלחתי לזכור. איכות קולו אגב הייתה ממש מושלמת, האמיל המוכר, עם היכולות והשימוש הרחב בגווני הקול (יש לו אגב מנעד די רחב) נשמע שם ממש כמו בהקלטות ואף עם ערך מוסף מסוים של בגרות. במהלך הערב הוא אמר משהו כמו " היום יש לנו ערב רציני ", דבר שיתכן והסיבה לו התבררה בהמשך.
סיום המופע - כשיר, אותו הגדיר כסיום הערב , הוא שר את still life מאלבום בשם זהה של VDGG וירד מהבמה. לאחר מחיאות כפיים ממושכות הוא שב לבמה , התיישב ליד הפסנתר ואמר לנו "אשיר לכם כעת משהו שיהיה כנראה השיר האחרון שאבצע בהופעה בשנת 2008, שנת ה-60 שלי (גילו ), כמו כן,רציתי לספר לכם שהילד הצעיר ביותר שלי יהיה מחר בן 21 " (מחיאות כפים סוערות מהקהל ) והוסיף משהו כמו , "כמה מהר שהם גדלים ובורחים לנו עם גילם " . חשבתי לעצמי שלאור ההקדמה הזאת הכי מתאים שישיר את השיר sleep now (הסברים להקשר והטקסט , כאן http://cafe.themarker.com/view.php?t=753794 )ואכן זה השיר אליו התכוון ושר בפועל האמיל. באמצע השיר חשתי שהוא נרגש מאד וקולו החל לרעוד, ואכן לאחר משפט נוסף שהוא שר, הוא הפסיק , נשבר, והחל ממש לבכות בקול, כשהוא מכסה בידיו את פניו, תוך כדי ישיבה ליד הפסנתר. מיד לאחר מכן הוא קם ועזב את הבמה . סוף ההופעה. (כמובן שנמשכו מחיאות כפיים סוערות, אבל זהו , האורות נדלקו ) . אולי מחשבה קצת מיסטית , אך הדהים אותי כיצד לוסט הייויי , בפוסט שהבאתי את קישורו לעיל, היה לו איזה vision (אגב,שמו של אחד משיריו היפים של האמיל) לנושא, כשהוא עצמו ציין שם עד כמה שמילות השיר נגעו בו באותו הקשר בדיוק. מעבר לרגישות האמיתית של האמיל, לכך שהדברים הללו ביטאו כאב כן על רקע הזיקה של תוכן השיר לתהליך הבגרות של ילדיו , הגיעו הוא עצמו לגיל 60 המהווה אולי סוג של סגירת מעגל אישי, חשבתי על כך שאולי המקום שבו הוא יכול היה להרשות לעצמו לעשות זאת, הוא דווקא כאן, בישראל, מקום שתמיד היה כה חם ואוהב כלפיו. כן, מה שנוגע בהאמיל ,נוגע בנו, נוגע בהאמיל. לא אסטה כאן בהרחבה לנושא נוסף , אך ריבוי שיריו הנוגעים לכאבי הפרידה, נובעים גם ממשהו אישי שחווה. לכן כשהאיש שר על כל הדברים הללו , אני מאמין לו.
סיכום- כפי שכבר נאמר בפוסטים שונים אצלנו, קיימת משמעות גדולה לציפיות שבאים אתן למופע וכן לסוג של תקופה אישית שלנו, מה מתאים לנו לשמוע כעת. לי אישית, המופע נתן בדיוק את מה שהתאים לי כרגע. דווקא הווליום הקאמרי, האינטימי מאד, השירים שבחר ( שלפחות מחצית מהם הגיעו אלי כמו בהזמנה אישית , ונוספים שהכרתי פחות לעומק, אך תפסו אותי מיד בעניין המוסיקלי שנבע מהם והעומק התוכני ) באו לי ממש טוב בערב זה.
למי שזקוק להמחשה נוספת לפוריותו של האיש(גם לאחר שעבר ב 2003 אירוע לב לא קל) אציין שבנוסף לתקליט סולו שנדמה לי יצא ממש לא מזמן, נאמר בראיון ב 106 ,שבדרך תקליט סולו נוסף ועוד אחד עם vdgg, איתם אגב הוא עורך מסע הופעות במקביל למסע הסולו שלו.
|