פתחתי את הכרטיס הזה והבלוג הזה לפני כחצי שנה בתקופה בה שוב הציקה לי הבדידות. מרבית חיי עברו עלי בבדידות, מדי פעם היו תקופות שהבדידות הייתה מציקה יותר, תקופות של דכדוך בהם הייתי בוכה כמעט כל ערב.

כשפתחתי את הבלוג הזה, הייתה זו מין תקופה שכזו. את הבלוג פתחתי עם עיניים מלאות דמעות.

התחלתי לכתוב הכל, כל מה שיכולתי לכתוב על הבדידות, אך ורק על הבדידות. כמובן שהתמונה שהצטיירה מהבלוג הייתה של אדם מדוכא ומר נפש ששרירי הפנים שלו מנוונים מאחר שלעולם אינו מחייך.

זו תמונה קצת מעוותת אני יודע, אבל הבלוג נועד כדי להוציא הכל ואכן הוא עשה זאת.

היו מספר נשים שהתכתבו איתי כאן חלקן רק מספר הודעות, חלקן קצת יותר. אני מודה שוב לכל אחת ואחת מהן, כל אחת סיפקה לי נקודות למחשבה שמן הסתם סייעו לי רבות.

היום אני במקום אחר לחלוטין. לפני מספר חודשים הרגשתי שהחלה תקופה חדשה, הבדידות נראה שכבר לא מציקה יותר ובספק אם קיימת.

האם זו לא סתם עוד תקופה טובה? הרי היו תקופות טובות בחיי.
מהסתכלות במחברות שלי (יש לי יומן כתוב שאינו אינטרנטי) נראה שזו לא סתם עוד תקופה טובה אלא משהו שונה לחלוטין. כנראה שבאמת עשיתי את השינוי.

זמן קצר לאחר מכן הגיעה ההוכחה האולטימטיבית לכך שעשיתי את השינוי.

נשים החלו להתעניין בי.

מרבית חיי נשים היו נדחות ממני לאחר מספר פגישות ראשונות. הייתי הופך להיות נודניק ומתקשר אליהן שוב ושוב, מנסה להיות עוד ועוד רגעים בחברתן, רק לא להרגיש לבד.

היום אני במצב אחר, אמנם לא הפכתי בין לילה להיות דון ז'ואן, אבל בכל זאת המצב שונה. נשים נהנות להיות איתי, לשוחח איתי ובכלל להיות בקשר איתי.

יש לי היום קשר זוגי שאמנם רק בן חודש, אבל מתפתח מאד יפה.

הבטחון העצמי שלי עלה בהרבה, אני מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי.

כיצד עשיתי את השינוי?  זו שאלה קשה שאנסה לחשוב עליה בתקופה הקרובה. אולי הדרך שלי תוכל לעזור גם לאחרים.