איני מאלה שידעו כבר בגיל ארבע מה הם רוצים להיות. כמו בני עשרה אחרים, קראתי את "בית דין", של קוונטין רינולדס, והתרשמתי. אבל קראתי גם את "ציידי החיידקים" של פול דה קריף – ולא הלכתי למדעי החיים או הרפואה. (שלא לדבר על "הים האכזר" של מונסאראט – שלא הפנה אותי לקריירה ימית, ו"הרוזן ממונטה קריסטו" – שלא נעשיתי בגללו אסיר – וגם לא מיליונר). אני חושב שההכרה שאהיה עורך דין בשלה בי במהלך השירות הצבאי. שלא על פי תכנון (קריירה צבאית בשריון...), מצאתי עצמי כפקיד בשלישות חטיבת שריון מילואים. בין יתר הג'ובים, היה עלי גם לעדכן את פקודות מטכ"ל. במקרה שלי, זה גם גרם לכך שאקרא בהם. תוך זמן קצר פנו אלי חיילים לפני משפט משמעתי, והחלו לשאול אותי שאלות. בדקתי בכל ה"ספרות" שמצאתי במשרד ועניתי כמיטב יכולתי. לא חשבתי שעלי לסייג עצמי ולהדגיש שאין מדובר בייעוץ משפטי ועליהם לפנות לעו"ד. אט אט התחלתי לחשוב שהעסק מוצא חן בעיני. במהלך שירותי הקדשתי מחשבה לשאלה מה אעשה כשאשתחרר. ברור שאלמד באוניברסיטה. ברור שאלמד משהו שרשיון תעסוקה בקצהו. השאלה – מה? ראיית חשבון – לא עם המתמטיקה שלי. היסטוריה – מאד מעניין, אבל איך בדיוק מתפרנסים מזה. כלכלה – מאד מעניין, אבל עדיין צריך מתמטיקה, ואיך בדיוק משתלבים עם זה בעבודה. רפואה – מאד מעניין, גם יש רשיון בסוף, אבל אני לא אהרוג צפרדעים (או כל דבר אחר מלבד ג'וקים ויתושים). אפילו לא לצורך לימוד. משפטים – מאד מעניין, לא צריך מתמטיקה, יש מקצוע ספציפי, לא הורגים שום דבר במהלך הלימודים. בקיצור – אידיאלי.
בינואר 66' מפלסת שיחת טלפון של אחי הבכור את דרכה אלי בין כל החוטים והפלאגים במרכזיה הידנית שבמחנה. הוא מודיע לי שההרשמה באוניברסיטה מתחילה עתה. טוב. תעודת בגרות, מקור וצילום, דמי הרשמה, וקדימה לבנין קנדה שבגבעת רם (ברור שבאוניברסיטה העברית. עבור האמא שלי – רק הטוב ביותר...). אני יודע שיש לעבור בחינות כניסה באנגלית. כבר בתקופה ההיא נוצר לחץ מסוים על הפקולטה, וזהו המאמץ הראשון לדלל את המועמדים. עוד ביושבי בתור לקראת קבלתי על ידי הפקידה, עושים לי הכרה עם ספר הכנה לבחינה באנגלית. כרך מודפס בסטנסיל בכריכת קרטון תכלת – חמש לירות והוא שלך. [להשוואה – מחיר ליטר חלב אז – 12 אגורות] אני אמנם פראייר ידוע (ואז, עוד יותר מהיום) – אבל לא עד כדי כך. אני קולט שזו אוניברסיטה – לא בית ספר תיכון. כאן, המוציא מחברו – הרי זה משובח. אני ניגש לבחינה בלי הספר, וגם בלי הכנה מיוחדת, בבחינה אני מאבד את סבלנותי מול הפרק שלא נראה, ובמקום לקראו תחילה ולהגיע לשאלות, אני מתחיל מן השאלות ועולה מהם למקום המתאים בתמליל. כעבור 42 שנים תסביר לי עו"ד צעירה שזו הדרך הנכונה וכך ממליצים לעשות זאת בהכנה לפסיכומטרי. איני משוכנע שזו הדרך הנכונה. סביר יותר שמישהו עם הפרעות דומות לשלי, פשוט בחר במסלול הדרכה... כן, אני עובר במכה ראשונה.
יחד אתי ניגש חייל מאותו מחנה בו אני משרת – ונכשל. הוא יעבור את הבחינה וילמד רק שנה אחריי, ויקים משרד לתפארת, כשכל משפחתו משתתפת בעשיית משפט וכסף עד עצם היום הזה. מסתבר שכושר הניבוי של הבחינה באנגלית זהה לכושר הניבוי של הפסיכומטרי.
[בזמנו, כשהתחילו עם הפסיכומטרי, הצעתי מבחן פשוט וזול בהרבה. לכנס את כל המועמדים באצטדיון כלשהו – ובהינתן האות – כולם יעברו לעמוד על רגל אחת (עם הקלות מטעמי בריאות וכו' כמקובל). כאשר מספר העומדים עדיין, ישתווה למספר המקומות הפנויים באוניברסיטאות – יושמע אות הסיום, ואלה העומדים, יתקבלו. למרות שבמבחן המוצע על ידי ניתן ללמוד על האיזון, קור הרוח, הנחישות, הריכוז ויכולת התכנון של השורדים – הוא לא זכה לדיון רציני עד היום.]
בספטמבר 66', אני משתחרר מצה"ל. בעומדי מול האפסנאי ליד שולחן הבטון הארוך, המובדל ממשתחרר למשנהו בקיר בטון קטן (נראה כמעין טובלרון, אבל מרובע, לא משולש), אני מחזיר את הציוד. לקראת סיום החזרת הציוד שלי, מגיע החייל שישתחרר אחרי. אני שם לב שהוא מגיע עם מזוודה, במקום קיטבג. בשתי שורות אני מבין שאין לו קיטבג (חמש לירות דמי אבדן). אני מסיים וניגש לעמדת השלם, לקבלת דמי שחרור/יתרת משכורת/משהו (17 ל"י) ואני מרגיש מתחת לרגלי אריג כלשהו. אני מסתכל מטה – קיטבג.אני משלים את נטילת כספי (אחרי הכל, אני מתעתד להיות עו"ד...), נוטל מן הרצפה את הקיטבג, חוזר "נגד הכיוון" אל עמדת החזרת הציוד שלי. בעל המזוודה עודנו שם. בלא מלים ובפרצוף חתום, כמקובל בצבא אז, אני מגיש לו את הקיטבג, והוא מודה לי בניד ראש ובהבעת פנים תואמת. אני מספר סיפור זה, לא משום שלא עזרתי ונעזרתי בדברים ואופנים חשובים בהרבה עד אז ומאז, אלא משום שאז קלטתי לראשונה כמה טוב אני מרגיש כאשר אני עוזר למישהו בלא שהסביבה ערה לכך, ואפילו הנעזר אינו מכיר ואינו מבין. ברור לי שאותו חייל לא שמר בזכרונו אפיזודה זו, ובצדק – היא לא שיפרה את הרגשתו כדרך ששיפרה את הרגשתי באותו זמן.
ועוד טיפ אני מקבל מאחי עם פתיחת שנת הלימודים: חפש את _________, הוא מארגן סיור של צעירים מ"חוגי התרבות הגרמנית" (כלומר, מה שקודם הוגדר כ"גרמנים לפי לאום", אבל ההגדרה החדשה כן כוללת יהודים) בסבסוד של ממשלת גרמניה המערבית. אני מגיע לשם, אשתו של המארגן מסבירה לי שהסיור צפוי בספטמבר 67', אבל, בתנאי: "אם לא תפרוץ מלחמה. אנו חיים באיזור בו הכל יכול לקרות". או. קיי. קודם כל אני נרשם ומשאיר פרטים. כבחור מנומס איני מסביר לה שזה עתה השתחררתי מן הצבא, והערכות המודיעין המעודכנות, עדיין בראשי: מצרים מסובכת בתימן עם חלקים גדולים מצבאה. יקח לה שנים לצאת משם. צה"ל מתכונן למלחמה הצפויה ב-71', 72' לכל המוקדם.
באמצע מאי 67' מתפתח - מהיום להיום – מצב המוביל למלחמה. כולנו מתוחים. הערכת המודיעין ההיא של צה"ל נופלת על אפה, ואני נעשה מודע לכך שאת העתיד ניתן לדעת רק אחרי שהוא קורה. רבים מגוייסים למילואים. אני ועוד כמה כמוני, עדיין לא, ואחרים בכלל לא. המתח לא פוסח גם על הסטודנטים הערבים, פרט לאחד מהם. הוא מסתובב בינינו בטוח לחלוטין שהנה עתה תתוקן הטעות של 1948. אני כבר יודע שאת העתיד אין לדעת, אבל לא זה מה שיעצור אותי. כשהוא מעצבן אותי מספיק – אני פונה אליו: "מה אתה חושב לך? צה"ל יחסל את המצרים ב" ועד שאני מגיע לנקודה זו אני נזכר שאין לי מושג עם מי עוד מדבר סטודנט זה, ואני ממשיך ואומר "שבועיים", במקום "שבוע" שעמד לי על קצה הלשון. שנה וחצי קודם לכן נטלתי חלק בתרגיל האוגדתי האחרון שנערך לפני המלחמה, וידעתי מה צה"ל יכול לעשות. הפיקוד לא השתנה בתקופה זו.
אז אמנם לא ידענו שגם ה-CIA העריכו נצחון ישראלי במלחמה בחמישה ימים, אבל באותו בטחון של הגיל הצעיר – ידענו שננצח מהר, ורגזנו על הממשלה הגוררת רגליה כשמחובתה – וביכולתה – לרוץ.
בספטמבר אכן יצאנו לסיור במערב גרמניה ומערב ברלין. |