ארבעה ימים. ארבע כתבות. לחץ מטורף. שעת שינה בלילה. מעט מאוד כסף. באסה טוטאלית ועייפות מצטברת. זה מה שעבר על כוחותינו בימים האחרונים. נאמנותי לבלוג שלי ניזוקה בצורה פטאלית עקב דרישות המקצוע כשהתבקשתי לספק המון סחורה במעט מאוד זמן.

אל תבינו לא נכון. אין כאן ולו רמז קלוש לתלונה או טרוניה. העובדה שאני כותבת ומישהו אשכרה מפרסם את זה וגם נותן לי כסף, היא לא עניין של מה בכך מבחינתי. אבל בכל זאת, שכר הפרילאנס, חוסר הוודאות והיציבות שבעבודה, המאבק היומיומי להחזיק את הראש מעל המים ואת עצמי בתוך תל אביב ומחוץ לבית ההורים בחדרה. האם זה יכול היה להיות אחרת?

אתמול נסעתי לחיפה.

שנה אחרי, כשאני כבר מזמן חיה על זמן תל אביב, קיבלתי את התואר באופן רשמי. בעוד 949 בוגרים הצטופפו להם על המדשאה של בניין המדרגה, 27 אנשים עלו למרומי מגדל אשכול המפורסם וקיבלו בטקס אינטימי ומצומצם את תעודת בוגר אוניברסיטה בהצטיינות יתרה.

כשגרתי בחיפה, כל מה שרציתי היה לעוף משם כמה שיותר מהר לכיוון הכרך התל אביבי. הלימודים היו מהנים ופרחתי בהם אבל ידעתי שאת גורלי ועתידי אני רוצה לקשור לעיר הבלתי אפשרית הזו שבה אתה יכול לחיות שנים ועדיין להיות נו-בודי.

כשסיימתי את לימודיי הציעו לי מלגה לתואר שני ומסלול לדוקטורט. רצו אותי. רצו שאשאר. האמינו בי. העריכו אותי, ליטפו לי, חיבקו לי ונישקו לי את האגו ואני הפניתי לכל זה גב ובחרתי בחוסר וודאות ובהישרדות בתחום שמעטים באמת שורדים בו. וגם אם כן, אז בציפורניים.

אתמול, האגו הזה שלי, שחטף חבטות מפה ועד הודעה חדשה בשנה האחרונה, והושלך, הועף ונזרק מכל מיני מדרגות ועל ידי כל מיני אנשים, אתמול הייתה לו יום הולדת. ובעודו יושב לו על כיסא, מורם ומונף אל על, הוא מביט למטה ולא מבין למה ויתר על כל זה.

המסדרונות המוכרים, הספרייה העשירה והמפנקת, האייס קפה הכי טעים בארץ ב-6 שקלים, ההתפלפלויות עם המרצים, המחקר, החשיבה, הכתיבה. אגו ואני הרגשנו כל כך בבית ותל אביב ואיתה כל עולם התקשורת בו אנחנו מתבוססים בחרא נראו והרגישו כל כך רחוקים.

איך ויתרנו על מחזר נלהב,מפרגן, יציב ונאמן בעבור גבר אכזר, מנוכר ואלים?

קראו לזה מזוכיסם או איך שלא תרצו, אבל הגבר האלים הזה, השידוך הכה בעייתי הזה שאני כופה על עצמי, הוא האוויר שאני נושמת וההלמות שבליבי.

ככל שהוא רע אליי יותר, כך אני, כמו ז'אן דארק לעניים, מתחמשת ביותר אומץ ויוצאת לכבוש אותו, כל יעד בגופו, במוחו ובנשמתו, עד שייכנע לי. עד שיבין שהחיבור בינינו הוא נכון ומתאים וחייב להתקיים.

אחד הנואמים בטקס אמר אתמול: "מצטיין הוא לא מישהו שמטרתו היא להיות הכי טוב או יותר טוב מאחרים. מצטיין הוא מישהו שלא יכול אחרת"

תואר ד"ר לפני השם שלי היה יכול להיות נחמד, ואולי יום אחד גם יהיה. אבל אני בתל אביב בשביל להישאר ואני אכתוב, ואכתוב ואכתוב עד שיגיע הזמן לקצור את הפירות.

מצטערת, אני פשוט לא יכולה אחרת.