אני רוצה לראות את השמיים הבהירים ביותר, היא אמרה לי. ואני לא הבנתי מה ההתעקשות. שמיים הם שמיים. אבל היא התעקשה, אמרה שהיא רוצה לשכב על אדמה קשה ולהביט על שמיים זרועי כוכבים. היא הביטה בי ואמרה שחשוב שאבוא איתה. לא הבנתי למה, מה חשוב כל כך שאצטרף לנסיעה דרומה, אבל מבט אחד שלה ולא אמרתי דבר. ככה זה איתנו- מבט אחד שלה גורם לי לשתוק ולא להמציא תירוצים. אז הצטרפתי.

ארזנו מה שצריך לבילוי לילי במדבר ונכנסנו במהירות לרכב. מוזרה היתה הנסיעה הזאת; אני רגילה לנסיעות עם הרבה חברים, רעש, מוסיקה רועשת ואור יום. מצאתי את עצמי נוהגת בכביש מהיר, עם חברתי הטובה, בדממה רועשת. היא יכולה לשבת איתי ולשתוק. רק מבטים היא צריכה. היא אומרת שזה טיב החברות שלנו, יכולות לדבר רק במבטים ומילים לא חשובות כלל. אני לא רוחנית במיוחד, אבל אני מוכנה להפתח לדברים חדשים.

השתיקה העיקה עליי. הדלקתי רדיו, אך בשעה מאוחרת המוסיקה הרגועה הלחיצה אותי. החלטתי לנסות ועורר את הנסיעה, שמתי דיסק של להקת בנים. אולי ככה נצחק קצת. אחרי שני שירים ונסיון לא מוצלח שלי לחקות את תנועות הריקוד של הגברברים החסונים משנות ה-90, כיביתי את המוסיקה. היא הביטה בי ואמרה שיש סיבה למה אני צריכה לנסוע איתה.

אם היא אומרת, כנראה היא יודעת. בכל מקרה זה לא היה שלב שאני יכולה להתחרט.

הנסיעה המשיכה בדממה שאט אט הפכה להיות פחות מעיקה. החושך, חוסר הבניינים הגבוהים, האויר הנקי- כולם הפכו אותי לרגועה יותר ושקטה יותר. לפתע היא אמרה לי לפנות. פניתי ימינה לשביל לא ברור והשקט הפנימי שלי הפך ללחץ - לאן היא מובילה אותי בשעת לילה מאוחרת, במדבר, באיזור בלי קליטה??? היא הניחה את ידה על ירכי והביטה בי, כאילו קראה את מחשבותיי והבינה שאני זקוקה לבטחון שהכל יהיה בסדר. אולי באמת אנחנו מדברות עם העיניים.

המשכתי בנסיעה איטית כשהיא אמרה לעצור. היא יצאה מהרכב ונעלמה. ואני, אני גיששתי אחריה בחושך, מאירה את דרכי במצת, עד שמצאתי אותה יושבת על סלע. התיישבתי לידה והיא שאלה אם אני מוכנה. עניתי שאני מניחה שכן ונשענו אחורה.

הסתכלתי לשמיים ונגלה לפניי יופי עוצר נשימה; שדה שחור זרוע נקודות אור מנצנצות, נורות קטנות מסביב לירח כמעט שלם. השמיים היו כל כך ברורים ובהירים, ללא עננים, רק אורות קטנטנים ובוהקים.

את מבינה למה היה לי חשוב שתבואי, היא שאלה. לא עניתי, מסונוורת מהעולם שנגלה לפניי.

השמיים הם אנלוגיה לעצמך, היא אמרה. בעיר את רואה רק חתיכת שמיים, מספר קטן של כוכבים, של יופי. הפיח, הבניינים והאורות לא נותנים לך לראות את היופי כפי שהוא באמת. כשאת יוצאת החוצה ומביטה בשמיים את מגלה אותם במלוא תפארתם. כך גם את; בחיי היומיום את לא יכולה לראות את מה שטמון בך משום שהשגרה והחוויות שאת עוברת כל השנים משפיעות על נקודת המבט שלך על עצמך. אך כשאת לוקחת את הזמן, מתרחקת מהשגרה, את יכולה לראות את היופי הטמון בך באמת, להבין כמה יש בך.

 כמה אהבתי אותה ברגע זה על המתנה שהמדהימה שהיא נתנה לי. לכן רק שתקתי והבטתי בה.