אימון רגשי
את גישת 'האימון הרגשי' לא המצאתי, אלא פיתחתי מתוך התנסות אישית בהתמודדות עם טראומה ומתוך האמונה ביכולת האינסופית של כל אחד מאתנו ליצור ולצמוח.
כמטפל בנפש, למדתי שלמעשה אין 'טיפול נפשי', אבל שיש צורך עצום בפיתוח ובשיקום המיומנויות הרגשיות שלנו. 'האימון הרגשי' הוא כלי יעיל ביותר לשיפור המיומנויות הרגשיות, והוא אינו 'טיפול' אלא דרך חיים.
האימון הרגשי אינו 'העבודה' שלי, אלא החזון שלי. אני מאמין שהוא הכלי היעיל ביותר לניהול חיים טובים, יחסים טובים עם אחרים וקשר יעיל עם המציאות. בכפר הקטן שאליו עברנו, בבולגריה, אני כותב ספרים בנושא זה, וגם מקיים סדנאות ומפגשים מרוכזים למטפלים, לזוגות, להורים, ועוד.
בבלוג הזה אשתף אתכם בשימוש היומיומי באימון הרגשי.
פוסטים אחרונים
- 50% הנחה לשבוע הספר 7/6/16
- הנסיך הקטן 15/9/14
- תאגידי הטראומה 9/5/14
- אשליית הדמוקרטיה 22/3/14
- גשר: אמפתיה, אנוכיות וטבע האדם 18/3/14
- חידה ספרותית מס' 2 13/11/13
יש לי ארץ אחרת
 דצמבר - 82 את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים ברציפות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע נשלח אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2007` מחדש את המסורת של כתב-העת, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר ספרים. אם תרצו לקבל מדי שבוע את השיר וההרהור השבועי, כתבו אלי: drorgreen@gmail.com.
לפני שנה פרסמתי את השיר `שיר זמר`, מאת חמוטל בר-יוסף, אותו פרסמתי לפני עשרים וחמש שנים ב`פיוט` שנשלח למנויים בדואר. וכך כתבתי: "האם אני יכול למצוא בתוכי את ארץ האויב המסתתרת בי, מבלי להיזכר בקולה של חמוטל, הזועק מתוך השקט של עצמו?"  השיר הזה נגע ללבי במיוחד בשורה האחרונה שלו: "ולמה חיים בארץ, היתה לארץ אויב?" את השאלה הזו שאלתי שוב ושוב במשך שנים רבות, עוד בטרם ידעתי שאני הלום-קרב, ושעם חלוף השנים יהיו חיי בישראל קשים מנשוא. בזכות הפרסום המחודש של השיר התחדש גם הקשר עם חמוטל, והיא שלחה אלי עוד `שיר זמר`, שגם הולחן ובוצע, ואותו אני שולח לכם היום. תחילה הטעה אותי השיר הזה. לעומת החיים ב"ארץ אויב", כפי שכתבה ב`שיר זמר` הראשון, נדמה שהשיר החדש מציע תשובה, את החיים הפורצים אל תוך הגן. זהו דימוי חיובי, תוסס, הממלא אותי, כקורא, בציפיה דרוכה למה שממלא כעת את חמוטל. אבל בקריאה שניה ושלישית אני מגלה שהחיים האלו, הפורצים במלוא אונם אל גנה של חמוטל, הם הטעיה אכזרית, והם אינם חיים אלא מוות הגודע את מקור חייו של היקינטון הקטן. אני זוכר את היקינטון של חמוטל, בביתה היפה בירושלים, בו כבר מזמן היא אינה מתגוררת, ואינני יודע מדוע למרות המסר הנורא המסתתר בשיר הזה, מאחורי הדימוי שוקק החיים, אני שואב ממנו גם איזו תקווה. שני השירים האלו נוגעים בי היום יותר מתמיד, משום ששנים ארוכות חייתי בארץ אויב, נושא בתוכי את תמונות חברי המתים, ורק עכשיו מצאתי לי ארץ אחרת, והחיים פורצים אל גני השוקק חיים ומצמיח דובדבנים ואגסים, תפוחים ואפרסקים, ענבים ואגוזים. וגם אם אינני שוכח את כדורי המקלע שריסקו את גופו של אהוד בסיני, כבר אינני תולה את תמונתו מעל שולחני. בשנים האחרונות החלפתי את `הטיפול הנפשי` בגישה חדשה שפיתחתי, `אימון רגשי`, שאינה `טיפול` אלא דרך-חיים המיועדת לכל מי שרוצה לממש טוב יותר את יכולותיו. לאחר שבמשך שנים רבות התנסיתי בעצמי בדרך זו, בהתמודדות עם הטראומה, בזוגיות ובהורות, אני מקיים סדנאות של שבוע בבולגריה לזוגות, להורים ולמטפלים. |
תגובות (29)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
היי גל,
מזל טוב ליום ההולדת (אתמול).
כתבת "ובימים אלה, הקשים לחיים מנשוא פה, כשאני מרגישה לא שייכת וכל כך שייכת, והלומים מסתובבים והולכים ומתרבים". זו בדיוק הסיבה שהחלטנו לצאת מכאן. נפגעתי בהלם-קרב במלחמת יום-הכיפורים, ולצערי הפוסט-טראומה אינה ניתנת לתיקון, והיא הולכת ומחריפה עם כל טראומה חדשה. ישראל היא מרחב של אסונות חוזרים ונשנים, והחיים בה, בשבילי, הם בלתי-נסבלים.
למה דווקא בולגריה? מקריות. רציתי מאוד לחיות באנגליה, אך החיים שם יקרים ולא קל לקבל אישורי שהיה. במקרה שמענו על בולגריה, נסענו והתאהבנו בארץ היפה הזו, באנשים הטובים החיים בה, בחיים הפשוטים בכפר. זו ארץ עניה מאוד, שדוכאה במשך שנים על-ידי כיבושים שונים, והחיים בכפר מחזירים אותנו מאה שנים לאחור. זה לא מתאים למי שאוהב לבלות במרכזי קניות, אבל זה מתאים לנו, שמגדלים את ילדינו בחינוך ביתי, בטבע.
שתהיה לך שנה נפלאה,
דרור
"ולמה חיים בארץ, היתה לארץ אויב?"
ובימים אלה, הקשים לחיים מנשוא פה, כשאני מרגישה לא שייכת וכל כך שייכת, והלומים מסתובבים והולכים ומתרבים, ין גדרות וחומות ומכל צדיהם, אני חייבת לשאול מה שכבר מזמן תהיתי - למה דווקא בולגריה? איך בחרת/ם את הארץ האחרת הזו שתהיה מרחב בטוח?
ואיך לכם הגיאוגרפיה האנושית הכה שונה שם?
שלום עדי,
אני אינני פרויד, ומעולם לא התיימרתי לעסוק בפסיכואנליזה. אמנם כתבתי ספר על פרויד וערכתי את ההוצאה לאור של תיאורי-המקרים של פרויד בעברית, אך גישתי הטיפולית שונה לגמרי. למעשה, יש לי ספקות רבים לגבי הפסיכותרפיה, ותוכלי לקרוא על כך בספרי 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש'. בשנים האחרונות פיתחתי את גישת 'האימון הרגשי', שאינה מתיימרת להיות 'טיפול' אלא אימון ותרגול יעיל של מיומנויות רגשיות.
ולעצם העניין, אין לי סודות להסתיר, וכמי שפרסם ספרים רבים ועוסק בכתיבה אינני יכול להסתיר את עצמי בעידן האינטרנט. לא החשיפה של המטפל מסכנת את הקשר הטיפולי אלא ההימנעות מכל קשר לא מקצועי עם המטופלים. שלא כמו פרויד, שהיה מיודד עם מטופליו, אני לעולם אינני מקיים כל קשר מקביל עם מטופלי.
אני מקווה שעניתי על שאלתך,
דרור
יש לי שאלה, שאלת תם, שאני באמת לא מצליחה להבין.
הבנתי שאתה מטפל ברשת, שיש לך "קליניקה וירטואלית" (את הטעמים להתנגדותי לרעיון הטיפול ברשת אשמור לדיון אחר).
תוכל בבקשה להסביר איך זה מתיישב עם העובדה שהנוכחות שלך ברשת - שלך כאדם פרטי ואישי מאד - חזקה ומורגשת? אתה חושף כאן עניינים אישיים, הרהורים, העדפות, התמודדות עם קשיים, חוויות מעצבות (ודאי שמת-לב...).
בדיון כלשהו אליו הגעתי דרך הבלוג הזה, אני זוכרת שכתבת שזה סוג של "התגשמות חזונו של פרויד" - הטיפול דרך המדיה הוירטואלית. הצדקת את התקשורת החסרה והשכלתנית הזו, בין היתר באמירה שפרויד ביקש דמות של מטפל שהוא לוח חלק, אבל זה לא מתאפשר לגמרי, כי גם אם המטופל לא רואה את המטפל כשהוא שוכב בקליניקה הפרודיאנית - הוא עדין שומע את קולו, חש בנוכחותו, מריח וכו'. ולעומת זאת ברשת, כתבת, המטפל לא נראה, וודאי פרויד היה מקבל את הרעיון בשמחה, ומסתייע בו לפתח את הפסיכואנליזה וכו'.
איך זה מתיישב עם העובדה שבקליק אחד מטופליך יכולים לעבור הנה, ולהיחשף ברמה מאד עמוקה, לעניינים שבשום סיכוי לא היו נחשפים אליהם בקליניקה מסורתית (פרוידיאנית או לא)?
היי יולי,
גם אני מקווה שתבואו לביקור.
להתראות,
דרור
היי דרור,
אני כל כך מבינה אותך.
מקווה שאוכל בקרוב להרשות לעצמי לבקר אותכם
ד"ש לאפרת. אשמח לתגובתך לסרטון החדש שעשיתי:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=768792
בא לי לתת לך *... נתתי (0:
שלום נעמה,
בספר 'בחזרה לצוות 4' תיארתי את הסיפור האישי שלי.
מידע מקצועי ניתן למצוא באתר 'פסייקום', המוקדש לטיפול נפשי, לטיפול באמצעות האינטרנט ולאימון הרגשי:
http://www.psychom.com
אם תרצי, תוכלי לכתוב אלי ישירות: drorgreen@gmail.com
להתראות,
דרור
הי דרור,
נוגע הפוסט שלך. נכנסתי ללינק שמסרת פה לאיריס אבל נשארתי כפי שנכנסתי. (חסרת מידע).
השינוי שעברת מרתק אותי. יש הרבה דברים שאשמח לדעת. הן באופן אישי והן כמטפלת CBT על כל שלוחותיה.
אינני בטוחה שכאן זה המקום המתאים, ואולי כן. האם יש על כך תשובות בספרך? הגילוי של PTSD והמעבר לאימון. ממש ממש מסקרנים אותי, מבחינת המקום שאני נמצאת בו היום כמטפלת וכאשה.
נעמה*
שני שירי הזמר של חמוטל יפים עד מאוד. אם כי
הם דומים מאוד באופיים לשיריה של דליה רביקוביץ'.
* פיוטי
דודו
אני מאחל גם לך נסיעה טובה. הדרך לסין ארוכה יותר, אבל כרגיל, היא מתחילה רק בצעד אחד קטן.
שבוע טוב,
דרור
אי הבנה?
התגובה נכתבה עם לב מלא בהבנה,בהסכמה,באיחולים לרק טוב.
אין בי נימת ביקורת,להפך הזדהות...
אני מתעתדת בעצמי לנסוע לתקופה ארוכה יחסית לסין וזו לי הפעם השניה.
שמחה על שתילת הפרחים החדשים
שבת שלום גם לך
היי אפי,
ודאי שאין ברירה, ואתם תבואו לבקר אצלנו בדבורישטה (הכפר הקטן שלנו). הרי באביב נקיים כאן מפגש של החינוך הביתי, וכולם יקימו אוהלים בין העצים שלנו.
המעבר שלנו פרטי לגמרי, ואין בו כל הצהרה הנוגעת לאחרים. את בוחרת לגור במקום הבטוח שלך, ואני בוחר לגור במקום הבטוח שלי (תמיד הרגשתי 'בבית' באירופה, וכבר גרתי באנגליה מספר שנים וגם שם הרגשתי 'בבית'. רק במקום הטראומטי שלי, בישראל, אינני מרגיש 'בבית').
להתראות בקרוב,
דרור
שלום רותי,
מעולם לא חיפשתי "חיים מושלמים", כדבריך, אבל בבולגריה אני מאושר. לא הכל מושלם כאן, וזו ארץ ככל הארצות. את הסביבה שלי אני יוצר בעצמי, וכבר שתלתי בגן החדש שלנו ורדים, כמו בבית הישן בצפת, והטמנתי באדמה פקעות של נרקיסים ושל צבעונים. זו הדרך בה אני מסמן את גבולות ביתי החדשים.
שבת שלום,
דרור
שלום גילי,
לא מזמן שאלה אותי אפרת, בת זוגי, אם לא קשה לי המעבר לבולגריה, והשבתי לה שקשה, אבל פחות מאשר לצאת פעם אחת מביתנו בצפת אל העולם שסביבו. לכן לא מדובר באומץ, אלא בשינוי רגשי שמאפשר לי למצוא את 'המקום הבטוח' שלי.
בצדק את מציינת את החשיבות של 'המרחב הבטוח של קשר', ועל הצורך הזה ביססתי את גישת 'האימון הרגשי' שפיתחתי. אני מאמין שכל אחד מאתנו זקוק למקום בטוח כדי לממש את יכולותיו ולהיות מאושר, ושהסבל והטראומה הם תוצאה של חיים ב'מקום לא בטוח'. האימון הרגשי מבוסס על שיקום של שבע מיומנויות רגשיות המאפשרות לנו להתאים את עצמנו לעולם וליצור לנו 'מקום בטוח'. אחת המיומנויות האלו מתייחסת למקום הפיסי שבו אנו נמצאים בכל רגע. ודאי שאפשר, וחשוב, לבדוק ולתקן כל הזמן את המקום בו אנו נמצאים, ואין צורך למהר ולמצוא 'ארץ אחרת'.
ולפעמים, המקום עצמו הוא בלתי-נסבל, וזו הסיבה לכל נדידות העמים ששינו את העולם ויצרו את התרבות שבה אנו חיים היום. כך נוצרה ארצות הברית, מקבוצות של מהגרים שבחרו מקום בטוח יותר לחיות בו את חייהם. הקושי הרגשי העיקרי של כל בני האדם הוא ליצור שינוי, והחרדה מפני שינוי גדולה לעתים מן הסבל שאנו סובלים. כך, למשל, אפשר להסביר מדוע נשים מוכות אינן עוזבות את הבית, ומדוע האמונה הלאומית ב'מולדת' מונעת מבני-אדם לשפר את חייהם.
במקרה של 'פוסט טראומה' תחושת חוסר-הביטחון והבגידה של מי שאמור היה להגן עלינו כה גדולה, עד שהיציאה מישראל נחווית כהקלה כה גדולה, שאין לה תחליף בכל טיפול אחר המקובל היום. כן, אם הייתי יכול לעשות זאת, הייתי ממליץ לכל הלום-קרב למצוא לעצמו ארץ אחרת, במקום בו הוא מרגיש טוב יותר.
שבת שלום,
דרור
שלום איריס,
בתשע השנים האחרונות אני מנהל את פורום הלם-קרב באתר 'דוקטורס', ושם תוכלי לקרוא הרבה סיפורים עצובים על ההתמודדות עם הטראומה, ועל ההתמודדות הלא פחות טראומטית עם האטימות של אגף השיקום.
את הסיפור האישי שלי כתבתי בספר 'בחזרה לצוות 4', שהוא הסיפור של הצוות שלי במלחמת יום-כיפור (שיצא לאור בהוצאת 'כתר' לפני חמש עשרה שנים). לאחר מלחמת לבנון השניה, בימים שגיליתי שגם אני סובל מן ההפרעה הפוסט-טראומטית, הוספתי לספר פרק נוסף המתאר זאת:
http://www.sfareem.co.il/product.php?item=17&cat=234
בזכות ההתמודדות האישית שלי עם הטרואמה פיתחתי גישה טיפולית, 'אימון רגשי', אותה הרחבתי מאוחר יותר, וגיליתי שהיא מתאימה לכל מי שרוצה לשפר את חייו.
ואם יש עוד משהו שתרצי לדעת, אשמח להשיב.
שבת שלום,
דרור
אם לא תהיה ברירה, אולי נבוא לבקר בבולגריה :-)
למרות שניסיתי כמה פעמים להיות בארץ אחרת,
תמיד ראיתי את עצמי מקיימת את עצמי כאן,
רק כאן אני מצליחה להרגיש בבית,
ולמרות שאין לתחושה הזו כל בסיס, אני מרגישה פה הכי בטוחה.
מאז "שלקחו לי את המדינה"....מאז רצח רבין,
המדינה שהיתה שלי איננה עוד.
הסיבות למגורכם בבולגריה שונות ,ותהיינה באשר תהיינה, וגם אם
הלב ,הנפש,הרוח והגוף הלומים ממותם של אחרים
הרי שמצאתם לכם פינה טובה משלכם ותבורכו.
הכל טוב ויפה לולא הבאת במקביל את שני השירים
המבטאים אותך כל כך.
"הארץ להחיותה היתה לי לארץ אוייב"
גם בבולגריה עם כל טוב הארץ ואנשיה
אינך יכול לחיות את החיים המושלמים
שקיווית להם
"הם עקרו יקינטון פורח".
אני מאחלת לך בכל ליבי
שאם"פרצו החיים לגני" וגם "בגניבה"
תפוס אותם במלוא כוחך
ושתול יקינטון חדש...
דרור, תודה רבה.
יפים מאד שירי חמוטל בן יוסף.
מעניינים דבריך והתיחסותך.
אשמח להמשך.
שבת שלום
מיכאל
דרור..כרגיל מאוד מדייק..ומרתק ותמיד תמיד מסקרן (גם אם אתה מעלה נושאים שהשיח הציבורי התעייף מהם..)
דרור, איזה אומץ , לעשות מעשה שמשלים כנראה דרך קודמת קשה מנשוא עליה אינני יודעת דבר, רק מדמיינת. טוב לשמוע שאתה נהנה. אבל, מיד עולים בי הספקות, השאלות , כמו מה אתה מציע בזאת לכל הפוסט טראומטיים כאן, או בהפוכה, מה יש שם שמאפשר התמודדות שונה ובעלת ערך יותר מאשר כאן? האם יש בגיאוגרפיה המציאותית משהו, שאינו נמצא בגיאוגרפיה הפנימית, וביכולת של אדם לתקן , גם חלקית, את עצמו בתוך המרחב הבטוח של קשר, של משפחה, של נופי מולדת?
ארץ אויב- ארץ איוב
אם תרצה לכתוב... אשמח לשמוע על הגילוי וההכרה שאתה הלום קרב, ועל ההתמודדות יותר בהרחבה.
אלוף! נהר מזמין מפנק ועוטף בתרבות..נהנית.
דווקא חם.
אמנם לפני שבוע ירד כאן שלג, והטמפרטורות הגיעו למינוס שתים-עשרה, ואתמול התחוללה סערת ברקים ורעמים והגשם הציף הכל, אבל הבוקר התעוררתי לקרני השמש החמימות (20 מעלות), ובסטארה זאגורה החום עלה לעשרים ושמונה מעלות. מאז שהאמריקנים שינו את האקלים העולמי במלחמת לבנון הראשונה הבולגרים לא מזהים את מזג-האוויר שלהם. אני מאוד נהנה ממנו.
שבת שלום,
דרור
איך הקוררררר בבולגריה?
תודה, חירות,
דרור
חזק ומאופק בו-זמנית.
שמחה בשמחתך על שמצאת שלווה בארץ פשוטה יותר,
יכולה לדמיין איך קשה לפוסט-טראומתי לחיות בארץ רוויית טראוּמות.
עם זאת, כְּפטריוֹטית, כואב לי על כי יש לך ארץ אחרת...
והעיקר: שיהיה לך טוב!