לא נסגרים, רק זזים קצת ימינה. או ממול
כבר יותר מעשר שנים שאני לא גר בירושלים, והאמת היא שאני לא מתגעגע לשניה. כל-כך לא מתגעגע, שכף רגלי כמעט ולא דורכת בעיר הזו. צריכה להיות סיבה מיוחדת כדי שזה יקרה. ביקור משפחתי (נו, אבא, אולי תעבור סוף סוף למרכז?). או הופעה של שלום גד. השנה אפילו יצא לי לבקר בה פעמיים באותו השבוע - מסיבות של פסטיבל הקולנוע. אם אני לא טועה, מאז הפסטיבל לא ביקרתי בה.
עד יום חמישי, כאשר הגעתי אליה עקב הסיבה הראשונה (ביקור משפחתי). כבר בכניסה לעיר נעשה לי רע. כמה נעים כבר אפשר להרגיש כאשר עיר מקדמת אותך בנוף של קברים על גבי קברים? או כשהאפרוריות וקשות היום עוטפות אותך מכל כיוון? כשהאוטובוס שאתה לוקח מהתחנה המרכזית של העיר צריך לעשות סיבוב היסטרי כדי לעקוף את רחוב יפו? עבודות התשתית הבלתי נגמרות בו (רכבת קלה, אלק) מדמות את הרחוב המרכזי לדג שפילחו את גופו, והשאירו אותו פעור לתצוגה כאשר הוא מפרפר פעור בטן. לא מחזה אסתטי.
מה שתמיד הכי משעשע/מזעזע אותי לגבי ירושלים זה שהיא כמעט ולא משתנה. יותר מעשר שנים עברו, ועדיין כמעט הכל נראה בדיוק כמו ביום בו עזבתי אותה. יותר מזה - כמעט הכל כאן נראה כמו בימים בהם גדלתי בה! בעוד שבתל-אביב מקומות נסגרים כמעט לפני שהספיקו להיפתח, בירושלים כנראה שהאתוס של "שטח משוחרר - לא יוחזר" התפשט מרחבת הכותל גם לשאר העיר, הופך כל חתיכת אבן למאחז קבע, למשהו שאינו הפיך.
שון קונרי אולי לא יודע את זה, אבל עבורי הוא הדוגמה האולטימטיבית לעניין הזה. בשנת 1990 הוא שיחק בסרט בשם "המרדף אחר אוקטובר האדום". הסרט הוצג בקולנוע "כפיר" בירושלים, ששכן ב"בניין כלל" הידוע (עוד מקום שקפא על שמריו, ושקיומו היום - על כל חנויותיו הנושנות ומעלות האבק, נראה אנכרוניסטי לחלוטין). "כפיר" נסגר זמן מה לאחר מכן, כמו שאר בתי הקולנוע בעיר שפינו את מקומם לשני מולטיפלקסים (זה שבקניון מלחה וזה שבתלפיות). בהתאם לנסיבות, השטח הפרסומי שמעל שער הכניסה לבניין הפסיק לשמש לתליית המודעות המבשרות על סרט השבוע. ועדיין, בכל פעם שיוצא לי לעבור ליד בניין כלל, אני משתאה לראות שהכרזות שהודבקו בזמנו כדי לפרסם את "המרדף אחר אוקטובר האדום" - עדיין שם. אמנם מקולפות, דהויות ומקומטות - אבל שם. שון קונרי עדיין משקיף על כיכר הדוידקה, מתעלם מהעובדה שכבר 18 שנה זה לא הבית שלו. ובכל בניין כלל, בכל ירושלים - לא נמצא האיש שיוריד אותו משם. אפילו לא למען מטרות הגיוניות (שלא לומר: מתבקשות) של פרסום חלופי. ככה זה בעיר הנצח. הערבים אותם ערבים, הים אותו ים (שלא קיים), והשון אותו קונרי.
וכך גם כשאני מבקר בשכונת ילדותי, המושבה הגרמנית. מי צריך זכרונות נוסטלגיים, כאשר טיול קצר לאורך הרחוב הזה, בו העברתי את שנותיי כילד וכנער, מפגיש אותי עם לא מעט מקומות שנדמה שהיו שם מאז ומתמיד, וכנראה גם יהיו שם לעולם. ולא מדובר במוסדות - תרבותיים או קולינריים. לא, אני לא מדבר על משהו בנוסח "כסית" הירושלמית, אלא על הדברים שהם לכאורה הכי זמניים, הכי Contemporary. מקומות שבמקום אחר היו עוברים וחולפים עם הרוח (הירושלמית העזה) אחרי כמה שנים, לכל היותר, הכו פה שורשים ומצליחים לשרוד כנגד כל חוקי הזמן וההגיון.
קחו את המקום הזה, למשל. חנות פיצ'פקס קטנה וצדדית בעלת השם המטופש "בזאר ההפתעות". בחיי שאני זוכר אותה לפחות עוד מלפני שסיימתי את בית-הספר היסודי. אני זוכר איך אני והחברים שלי קנינו בה אקדחי צעצוע עם קפצונים, ואיך היינו פוקדים אותה לפני מסיבות יום ההולדת של ילדי הכיתה, כדי לקנות שם את המתנות. כמה זמן עבר מאז? הל, יותר מ-20 שנה! והיא עוד שם. אמנם המתחרה שלה שמעבר לפינה - חנות הפיצ'פקס האחרת "אודי פופ" ("כאן להשיג - חולצות בית ספר, והדפסת חולצות!") פינתה כבר את מקומה (לא מאוד מזמן, אגב) - אבל "בזאר ההפתעות" עדיין קיימת, מצליחה לשרוד, ומכריזה בחלון הראווה הכה מיושן שלה על מבצע מיוחד על יומני שנה לשנת 2009. בדיוק כמו שעשתה, ככל הנראה, גם ב-1989.
בעצם, האמת היא שבמקור "בזאר ההפתעות" לא עמדה כאן. היא עמדה מעבר לכביש, כמה מטרים יותר הלאה. למיקומה הנוכחי היא עברה לאחר כמה שנים, ובכך פינתה את מקומה המקורי לחנות חומרי חשמל בשם "גידי חום". ואל דאגה - גם "גידי חום" עדיין עומדת על תילה, מציעה את מרכולתה (שעם השנים, מסתבר, התרחבה גם לאביזרי פלסטיק), ממש כמו בימים בהם אני וחברי מהתיכון הגענו לשם אחרי הלימודים כדי לקנות קלטות ריקות במבצע. "יש להם קסטות פוג'י 90 דקות ב-6 שקל", סיפר לי אז חברי רועי. "כרום!". גם השלט של החנות נשאר ממש מהימים ההם - שימו לב שמספר הטלפון שמופיע עליו הוא בעל 6 ספרות ולא 7. כמה שנים כבר אין מספרי טלפון של 6 ספרות? איך חנות שמציעה "שירות ותיקוני חשמל" לא מעדכנת דבר כזה בשלט המבשר על קיומה? עם תקיעות כזו בעבר, לא היה מפתיע אותי לגלות שגם היום עדיין מוכרים ב"גידי חום" קלטות ריקות, ולא דיסקים לצריבה, שכל אחד מהם זול בהרבה משישה שקלים.
וממול "גידי חום", עדיין עומדת המתחרה שלו. אני אפילו לא יודע מה שמה של חנות החשמל הזו, אם יש לה בכלל. לדעתי היא קיימת שם לפחות מימי "בזאר ההפתעות", אם לא מלפני. אבל אם זה כבר לא מפתיע, מה שכן מפתיע הוא שהיא גם נראית בדיוק כמו אז, כאילו קפאה אי שם בשנות ה-80. חלון ראווה מכוער שמציג הרבה אבל בעצם לא מציג כלום, מוקף בסורגים ובשלטי מבצע שאולי עומדים שם עוד מהימים שטדי קולק היה ראש העיר, הימים בהם קניתי גם בה קלטות ריקות (וידיאו. 180 דקות. מחיר מבצע בחבילה של 2). שימו לב לטלויזיה הקטנה שעומדת על השולחן בחנות, כשמאחוריה המוכר המנומנם. הדגם הזה נראה כל-כך ישן, שלא הייתי מתפלא אם היא משדרת בשחור-לבן. אפילו כסאות הישיבה שברחבת הכניסה נראים כאילו יוצרו אי שם בשנות ה-50. השינוי היחיד שאני רואה בחנות החשמל האנונימית הוא מכונת הסיגריות שהרכיבו בחזיתה. אולי היא זו שעוזרת לבעל המקום להתפרנס ממקום כזה שהוא כל-כך של פעם, ששווה לנסות ולבדוק אם אולי מקבלים בו שקלים ישנים (או לירות אפילו).
קצת שמאלה משם, ובצד השני של הכביש, עדיין אפשר לשבת בקפה "קפית". אני זוכר במעורפל את ימי פתיחתו, כנראה אי שם בימי חטיבת הביניים שלי. גם הוא לא נפתח בדיוק כאן, אלא כמה מטרים הלאה (מקומות מסחר במושבה הגרמנית לא נסגרים, הם רק זזים קצת ימינה). לאחר כמה שנים מצליחות, בהם הפך ל"ה-בית קפה של המושבה", נוצר הצורך להתרחב, ו"קפית" זז טיפה הלאה. מאז הוא שם. עדיין שם. כמה שנים אחרי שעזבתי את ירושלים כמעט והיה בו פיגוע. מחבל עם מטען נפץ נכנס אליו. הוא התנהג בצורה חשודה, ותפס את תשומת ליבו של המאבטח. זה השתלט עליו, פירק אותו מנישקו ומנע אסון גדול. כך שבניגוד לקפה "מומנט", האסון נשאר רק ברמה הפוטנציאלית, רמת ה"כמעט". מה שמאפשר ל"קפית" להמשיך להשקות בקפה ולהאכיל בטוסטים את האוכלוסיה המקומית גם היום.
אבל אם אתם בעניינים של אוכל קצת יותר כבד, עברו שוב את הכביש, וחזרו טיפה אחורה. השווארמה של אדיר עדיין יכולה להציע לכם פיתה עסיסית. אני עוד זוכר איך עמדנו שם, אני ושני בני-דודי, מסתכלים על שיח השווארמה הענק הזה, שנראה פשוט אין סופי. "בטח הוא נגמר אחרי שנה", אמר בן דודי הצעיר. "לא, הגזמת. בטח חודש", אמרה בת-הדודה הגדולה ממני בשנה. כמה הופתענו שלושתנו לגלות שהשיח הזה נגמר תוך פחות מיום. כמה הדגימה מחשבתנו פרופורציות של ילדים. "אדיר" זה המקום בו התאהבתי בשווארמה, כך שאני מניח שחיסלתי לו כמה שיחים כאלו. לתקופה ארוכה בשנות ילדותי זה היה ה-מאכל שלי, אותו העדפתי לרוב על פני בישול ארוחה ביתית של אמא. תמיד בפיתה, עם פחית קולה בצד. היא היתה טעימה לי, השווארמה של אדיר, אבל לא כמו זו של מושיקו - במדרחוב שבמרכז העיר. זו באמת היתה ה-שווארמה. 20 שנה אחרי - ו"אדיר" עדיין שם. רק השלט הוחלף מתישהו, באחד גדול יותר. נדמה לי שגם מושיקו ממשיך לחתוך את השיח שלו במרכז העיר. לא אכלתי שם שנים. אולי באמת כדאי מתישהו.
אבל מכיוון שלבלוג הזה יש גם קוראים צמחוניים, שהוזנחו קצת בזמן האחרון - נעבור למנה נטולת בשר. כמו ש"אדיר" הוא ה-השווארמה של המושבה, "פיצה סבבה" תמיד היתה ה-פיצה של האיזור. עוד לפני תקופת השווארמה שלי, היתה לי תקופת פיצה, שעברה רובה ככולה ב"סבבה". עמוס, חבר מהכיתה, אכל שם כמעט כל יום. הוא "הדביק" אותי לעניין, וכך הייתי מבלה איתו בפיצריה הקטנה לפחות פעמיים-שלוש בשבוע. תמיד מזמין סלייס עם זיתים, מאיש הפיצה הנרגן משהו, שמעולם לא טרח לנסות ולהסביר את פניו ללקוחות, כאילו שהפיצריה הותיקה יותר - "פיצה עמי" ממורד הרחוב, לא מזנבת בו. "פיצה סבבה" עמדה בדיוק ליד השווארמה של אדיר. אחרי כמה שנים - Surprise Surprise - היא עברה דירה אל מעבר לכביש (כאמור, מקומות מסחר במושבה הגרמנית לא נסגרים, הם רק זזים קצת ימינה - או ממול). מאז ועד היום - היא שם. אמנם שלט הניאון עם שם המקום דולק רק בחלקו (ממש כמו בסרטים בהם משתמשים בדימוי הזה כדי לתאר מקום עלוב ומוזנח) אבל שם. השינוי היחיד שבולט לי לעין הוא הוספת המילה "מהדרין" בגדול (מאוד) על שילטה. אין ספק, בירושלים של היום, עסק של מזון, במיוחד עממי, לא יכול לשגשג בלי הכשר ראוי. בטח ובטח שלא בלי הכשר בכלל. "פיצה עמי", אגב, נסגרה מתישהו.
שני מטרים מימין ל"פיצה סבבה", עומדת "מעבר לדף". פשוט חנות של כלי כתיבה. שום דבר בה לא מצטייר כמיתולוגי, כחלק אולטימטיבי מהנוף. ובכל זאת, היא עומדת שם לפחות מאז אותו קיץ של כיתה ז' או ח', בו אני ושחר חיפשנו עבודה לחופש הגדול. ב"מעבר לדף" הציעו לנו לחלק פלאיירים של החנות בשכונות העיר השונות. יום יום היינו מגיעים לשם ולוקחים ערימה של פלאיירים. היינו מטיילים איתם ברחבי העיר, דוחפים אותם לאין ספור תיבות דואר. אני לא זוכר כמה שילמו לנו ב"מעבר לדף", אבל אני זוכר שזה היה נראה לנו מעט מאוד, אפילו לילדים שעובדים בעבודת קיץ שכזו. יש להודות שכנקמה על התשלום הזעום, היו גם קצת פלאיירים שהגיעו לפח האשפה במקום לתיבות הדואר. וידוי קצת מסוכן, בהתחשב בעובדה שהמוכר/בעלים מאז עדיין נמצא שם (אפשר לראות אותו בתמונה), ואולי יפול על הפוסט הזה, אם יעשה מתישהו חיפוש בגוגל על שם החנות שלו.
"מעבר לדף" אמנם מעולם לא זזה ממקומה - לא אל מעבר לכביש ולא ימינה, אבל היא מתקזזת עם "וידיאון" - חנות הוידיאו השכונתית, שכיאה לירושלים - זזה לימין הקיצוני, ואפילו פעמיים. אחחחח.... כמה זמן שאני העברתי ב"וידיאון"... כחולה סרטים צעיר, פקדתי אותה לפחות פעם בשבוע, לקחת סרטי וידיאו לשבת (הדיל הקבוע היה: שניים עבורי, שניים עבור אמא שלי). קומדיות, סרטי פעולה, דרמות... מיטב הג'אנק האמריקאי עבר דרך מכשיר הוידיאו הביתי של משפחת לבנון. לרוב לא הייתי סתם מגיע, מרפרף על המדפים ויוצא עם משהו. אין מצב. את ה-Back Catalog של המקום כבר כיסיתי. כשהייתי מגיע ל"וידיאון" זה היה עם ידע מדויק למדי על מה יצא לאחרונה והגיע לספריה. אם הסרט שרציתי לא היה במלאי כשבאתי - לפעמים הייתי מחכה שם שיגיע. שעה, שעתיים אפילו. "וידיאון" פשוט הפכה ל-Hangout שלי. הייתי מסתובב בה, מסתכל על הסרטים המונחים על המדפים, מקשקש עם המוכרות (לאחת מהן היה פגם דיבור, וממש כמו הדמות ההיא מ"בריאן כוכב עליון" לא יכלה לבטא את האות ר'. אני וחבריי, מנויים בספריה גם הם, צחקנו שהיא צריכה לברור את הניסוח שלה כשהיא רוצה להעביר ביקורת שלילית על סרט כלשהו. "סווט חווא" בטח לא נשמע טוב...) ומחכה שיגיע הסרט שאני מעוניין לקחת, או משלוח הסרטים החדש שמגיע בדיוק היום. אני עוד זוכר את ההתנפלות שהיתה כשהגיעו לראשונה עותקי "שליחות קטלנית 2". הצלחתי לחטוף אחד, ולרוץ איתו לקרובי משפחה שיכלו להעתיק סרטים בזכות שני מכשירי וידיאו שהיו להם. היום שמה של "וידיאון" כבר לא רלוונטי. כבר אין בה קלטות וידיאו בכלל. רק DVD. אבל חוץ מזה - לא השתנה שם ממש הרבה. הספריה עדיין עומדת במרכזה של המושבה הגרמנית ומשרת את תושביה. אבל אני מנחש שהאסף בן ה-16 של היום כבר לא מחכה בתוכה שעה כדי שיגיע סרט שיצא לאחרונה. הוא בטח פשוט מתחבר לאינטרנט ומוריד אותו באי-מיול.
המקום האחרון ברשימת ה"לא הולכים לשום מקום" הזו הוא לדעתי הותיק מכולם. בחיי שאין לי מושג ממתי הוא שם. לא אתפלא אם הוא עומד במקום (בדיוק אותו המקום) עוד מלפני שאני עמדתי בו. אני פשוט זוכר אותו שם מאז ומתמיד. חנות הבגדים הקטנה הזו, ששמה (באשר יהיה) אפילו לא מתנוסס על גג הפלסטיק הורדרד והכה-מכוער שלה, נוהלה על ידי אדם מבוגר עם כיפה שחורה וזקן. מן חרד"לניק שכזה. לא בדיוק האסוציאציה הראשונה לטיפוס שאתם חושבים שימכור לכם מכנסי Levi's. אבל זו היתה גולת הכותרת של המקום. הליוויסים. ומדי הצופים. "בגדי חאקי לצופים", הכריז על חלון הראוה שלט הכתוב בכתב יד, ואני כילד לא הבנתי מה זה "חטוקי", כי החצי עיגול של ה-א' המשיך יותר מדי למעלה, ונראה כמו ט'. היום עושה רושם שהם מתמחים בחולצות, ובתוך החנות ניתן לראות גם את הלוגו של מכנסי Maverick. לא שמתי לב מי נמצא בתוך החנות כשצילמתי, ואני תוהה אם המוכר הדתי עדיין שם, או שהשרביט עבר לדור הבא של משפחתו. אני מסתכל על החנות הזו, שנראית מיושנת בכל קנה מידה שהוא, ותוהה איך הם מצליחים להתפרנס היום, כשבגדים קונים בקניון, או בחנויות מעצבים. איך חנות קטנה וטחובה כזו, שנראית כל-כך של פעם, כל-כך עלובה ומוזנחת - מצליחה לסגור קופה.
ועם התהיה הזו שלי, אני מתקדם בצעידה לתחנת האוטובוס, כדי לעלות על הקו שיחזיר אותי לתחנה המרכזית, ובכך יסייע לי לצאת מעיר הנצח ולחזור הביתה.
************
למרות שהיית מצפה שהתחנה המרכזית תהיה הלוקיישן הכי מבוקש להגיע אליו בירושלים, רק קו אחד מאלו העוצרים בתחנות האוטובוס שאני עובר לידן מגיע אליה. אני מתיישב בתחנה ומחכה מספר דקות. קו 18 לא נראה באופק. שם את אוזניות נגן ה-MP3 באוזניים, ומקוה שאלו יעבירו לי את ההמתנה בנעימים. שום אוטובוס לא מגיע. רק פקק ארוך מסתמן בכביש, כזה שגם אם אוטובוס היה תקוע בו איפושהו, עדיין היה לוקח לו זמן רב להגיע לתחנה ולתת לי לעלות עליו. אין לי סבלנות להמשיך ולחכות. לא נעים לי פה. העיר הזו באה לי לא טוב, עושה לי לא כיף. אני מתחיל ללכת ברגל לכיוון מרכז העיר, מקווה שבאיזור גן הפעמון אמצא תחנה עם קו מתאים אחר, שאולי מגיע מאיזור אחר, שאינו פקוק כרגע. בתחנה מול הגן יש כמה קוים, אבל אף אחד מהם לא עונה על הקריטריון הזה. שוב 18. אני עולה עוד יותר למעלה, ובאיזור רחוב קרן היסוד מוצא תחנה כזו וקו כזה. אחרי כמה דקות הוא מגיע, ומסיע אותי סוף סוף לתחנה המרכזית הנכספת. בדרכו, הוא חולף על רחוב יפו המרוצץ. פועל וחצי עובדים בעצלתיים על עבודות התשתית האינסופיות. כן, ככה תביאו לכאן רכבת. בשלב מסוים האוטובוס עובר ליד בניין כלל. אני מסתכל על הספייס שמעל דלת הכניסה שלו. כן, שון קונרי עדיין שם. מקדם את "המרדף אחר אוקטובר האדום".
******
כמה שעות לאחר מכן, ואני שוב בבית, בתל-אביב. למרות שאני כבר לא בעיר ההיא שעושה לי לא טוב, הרגשת הנאחס עדיין לא מתנדפת לי מהגוף. בערך בשעה 22:00 היא מתחילה להתפוגג. זה קורה כשאני יושב בשורה הראשונה בהופעה של יוסי בבליקי ב"אוזן בר". בבליקי שר שיר, ועוד אחד, ועוד. הוא מספר את הסיפור ההזוי על החבר ההוא שלו, שרצה לברוח מכאן למקום שהוא הכי פחות ישראל, שהכי אין בו את כל הכאב ראש שיש פה. הוא מצא איזור איים כזה ועבר אליו. בדיוק יום לאחר מכן, פרצה שם מלחמת פוקלנד. כשבבליקי שמע את הסיפור הזה, הוא ידע שיש לו אלבום. יוסי שר, ואני מרגיש שהוא מכוון עלי אלומת אור גדולה, שמגרשת את החושך שהתנחל לי בגוף כל היום. החיוך והאופטימיות הנצחית שלו מדבקים. פתאום אני מרגיש טוב. יותר טוב. ובסוף בסוף, הוא מבצע לבקשתי את "אדי". כנראה השיר של פונץ' שאני הכי אוהב.
עכשיו הכל בסדר. אפשר להתחיל את סוף השבוע.
|