ערב קצר ופוזל, ממולמל, מסוג הערבים הרעבים שמותירים אותך אלום ושתוק ותוהה מה הביא אותך למקום שכוח אל זה שלא ברא השטן כדוגמתו, בעצם, ניתן לתאר אותו כישימון קוסמי שאין נוטלין עליו אחריות לא מצד זה ולא משני לו. אתה מוצא עצמך יושב ושותה, מצרצר מעט, מרצרץ מעט, מעקצץ מעט באיברים שונים, מביט ימינה, חולף שמאלה, רואה שאין דברים בגו, שלעולם לא יתמלא הווי זה לתכולתו המלאה ומחליט לצאת החוצה, לצאת, אל העיר, למצוא משהו, מישהו, נפש חיה לשבת איתה, לדבר אליה, לאחוז בידה עד שתבכה.

המילים זורמות בקווים מקבילים, מהבילים, והעולם כולו שיבולים בלתי קצירים, יתושים בלתי מחיצים, עצבונות שלופים, מפרצים, עציצים, מציצים. ראשים רצוצים.

ואני? אני נותר בין הקפיצים. "הופ" אני אומר, מקווה שמשהו יסתחרר. "הופ" אני חוזר (לפעמים זה מסתדר). אבל היום מן הימים שלא קונים בהם זמנים, בין אם לטוב או אם לרע, הלילה הוא משנה סתורה. קשה למצוא, משעמם, אני הולך להתעמעם.

לילה.