הלילה היה שקט. פרט לזמירות הצרצרים לא שמענו אפילו איוושת הצמרות. עם המהלך הראשון של הבוקר (ללכת לשירותים כמובן), קיבל את פנינו ג'וק בגודל של טנק. הצווחה שלי העירה את הילדה, את הבעל וקרוב לוודאי הייתה מעירה גם את הסבתא ושאר השכנים, אם לא היו מאמצים להם את המנהג המופלא לקום ב 4:30 לפנות בוקר. ביום בו בחרתי באילן לא בעל לא שפר עלי מזלי לשאת גבר גבר המסוגל לקחת ג'וק בידיים חשופות ולהיפטר ממנו. המזל גם לא הסכים להעניק לי בעל שיהיה חזק דיו לדרוך על ג'וק ולזרוק את הגופה שלו לאסלה. ואם ניחשתם את ההמשך, המזל המשיך והתגרע בי כשלא הסכים להעניק לי בעל שירסס ג'וק, או בכלל יתעסק איתו באיזשהי דרך. אם יש ג'וק בסביבה תוכלו לראות בביתנו שני מבוגרים (שפויים לחלוטין בדעתם, או כך הם לפחות רוצים להאמין), עומדים על הספה וצועקים כמו ילדות קטנות. הישועה הגיעה בדמותה של הסבתא, שמילמלה לעצמה: "איזה פחדנים הילדים של היום. אפשר לחשוב, ג'וק קטן", לקחה אותו בידיה החשופות והמגוידות, מחצה באגרופה והשליכה את השאריות מהחלון. אילן ואני הבטנו זה בזה בתדהמה. לא היה צורך במילים.

לקחתי את הילדה והתחלתי לחתל אותה. אילן התארגן במהירות הבזק, נשק לי בחטף ופרש כנפיים ליום עמלו. מיהרתי עם הקפה, ציחצוח השיניים, להתלבש, להלביש את הילדה, לצחצח לה שיניים, לעשות לה קוקיות, לתת לה חיזוקית, להכין לה דייסה, להכין לי קפה, לא לשכוח לשים בתיק ארנק ופלאפון, לא לשכוח לשים בתיק של הגן חיתולים, חולצה ומכנסיים נקיים וכשאני כבר מגיע בשימה עצורה לסף הדלת אני שמה לב: אה, כן. לא לשכוח לנעול נעליים, למרות שנעלי הבית "קיפי" שלי מאוד יפות.

מכיוון שלא רצינו ליצור לילדה יותר מדי מעברים, החלטנו להשאיר אותה בגן בו היא הייתה עד עכשיו.ץ לכן הייתי צריכה לקחת אוטובוס ולהוריד אותה שם ולאחר מיכן לקחת עוד אוטובוס ולקחת את עצמי לעבודה. הלכנו אוחזות זו בידה של זו על שביל האפר. הייתה לנו הליכה של כרבע שעה עד לתחנה הקרובה. לא רציתי לפספס את האוטובוס שעובר שם רק כל שעה עגולה. את מיקה זה לא עניין והיא נעצרה ליד כל אבן, עשב שוטה או צב שראינו בדרך. (טוב, נו, ליד הצב גם אני נעצרתי. צריך לשכנע את הילדה להגיד 'צב', לא??) לבסוף התייאשתי, לקחתי אותה על הידיים וכיתתי רגלי במהירות אלך היעד מרימה לחלופין את התיק שלי, התיק שלה, ואותה.

לבסוף הגעתי לתחנה, שהייתה מלאה באנשים. יופי. נאנחתי ושמטתי את הילדה מידיי הכואבות. לא פיספסתי אותו. מיקה התחילה בינתיים לעשות מה שכל ילדה בגילה תעשה במקום חדש ופתוח: להתרוצץ בלי הפסקה ולעשות הצגות כדי להיות במרכז תשומת הלב, כדי שכולם יגידו 'איזה ילדה חמודה' ואני אהפוך לאמא אפילו גאה עוד יותר. התרוצצית אחריה, משגיחה שלא תי]ול או תרד לכביש. בינתיים התחלתי להזיע ושתי כתמים מכוערים הופיעו מתחת לבתי השחי שלי. איזה יופי, אני הולכת להפגין אסתטיות יתר כשאגיע למשרד. לבסו, אני מבחינה במרחק בבואו של המשיח: האוטובוס, או כפי שאני נוהגת לכנות אותו 'אוטוזבל'. אני מחטטת בתיק, מוציאה את הארנק, ו... מגלה שאין עלי שקל.