קשה לי לבטא את המילה הזאת "אבא"... מעולם לא קראתי לך "אבא" אני בת 28, אשה , נשואה... לא ראיתי אותך 26 שנים, מאז שהתחלתי ללכת לגן, מאז שהתחלתי לדבר.... נפרדת מאמא כאשר הייתי בת שנתיים...אמא עשתה נסיונות רבים כדי שנתראה, היא פנתה לפסיכולוגים שיצרו אתך קשר, היא פנתה לעובדת סוציאלית שיצרה אתך קשר ובקשה שנתראה, אבל אתה כעסת אז על אמא ורצית להעניש אותה או להתנקם בה ולכן לא באת לראות אותי... פעמים רבות שאלתי את אמא מדוע אתה לא בא לראות אותי , לפעמים היא הזילה דמעה ולא ענתה , אך ברוב המקרים היא הסבירה לי שזה לא בגלל שאני לא ילדה טובה אלא בגלל שיש לך בעיות עם עצמך ועד שלא תפתור אותם לא תבא לבקר. האמנתי לה, לאמא, כי היא היתה האדם היחיד היציב והבטוח בחיי. אבל המשכתי לקוות שתבא. כשחגגתי ימי הולדת חשבתי שתזכור אותי, אבל שכחת. כשסיימתי את בית הספר היסודי חשבתי שתבא לבקר, אבל לא באת. כאשר סיימתי את בית ספר התיכון, לא הגעת. כאשר התגייסתי לצבא, חפשתי דרך לראות אותך, אז תבעתי אותך להמשך מזונות, נפגשנו בבית המשפט, אבל אפילו שם לא פנית אלי ולא רצית לדעת כיצד אני נראית. התאכזבתי. גם בגלל שלא פנית אלי וגם בגלל שסרבת לשלם לי 200 שקלים דמי כיס , כחיילת. חלפו השנים. אני עובדת במשרה מכובדת, אני נוהגת במכונית מפוארת, הכרתי גברים, תמיד פחדתי שיעזבו אותי כמו שאתה, אבא שלי לא גילת בי עניין, אבל בסוף מצאתי את האיש שלי, והכרזנו על חתונה. אמא שאלה אם אני רוצה להזמין אותך....אפילו לא חשבתי לפני שעניתי "לא". בן זוגי שאל אם אני רוצה שנלך לראות אותך לפני הנישואים.. עניתי "לא"
אתה גר במרחק נסיעה של 30 דקות מהבית שלי ומעולם לא מצאת לנכון לנסות לראות אותי. האם מגיע לך הכבוד הזה שאבא אליך ואזמין אותך לרגל נישואי?
אז התחתנתי בלעדיך.
אני עומדת להיות אם. ואתה עומד להיות סבא. אתה אפילו לא יודע עלך כך. אם תראה אותי ברחוב לא תדע שאני בתך. אתה לא יודע כיצד אני נראית. אני לא יודעת כיצד אתה נראה. אבל אתה אבא שלי ואני הבת שלך.
אינני יודעת מה יהיה אבל אני מקוה שלפני שתפרד מהעולם הזה תכפר על העוול שגרמת לי, על השנים שגדלתי ללא אב, למרות שהיה לי, שתמצא את האומץ לבקש סליחה.
הייה שלום....אבא? |