פוסטים אחרונים
- בפלסטין ההיסטורית קם ערב רב של גוזלי אדמה - מגילת העצמאות לו הייתה נכתבת בידי השמאל של ימינו 17/2/13
- אחת ולתמיד: דרוש פיתרון לבעיה היהודית 15/2/13
- הספר שלי יוצא לאור 8/11/12
- רק תזכורת שיש את 28/4/12
- זרעי הפורענות של כושר הייצור העודף 22/6/11
- השפעה לעומת כח: מדוע אין לאינטלקטואלים את הכבוד שלנו (2) 18/6/11
- הוא חכם, הוא צודק והוא מוסרי, אז למה אין לו את הכבוד שלנו? על ירידת קרנו של האינטלקטואל (1) 17/6/11
- האישה הצעירה מהכרם (היא הקיץ) 19/5/11
- 1+1 7/5/11
- אני עושה ערב (ומצלמים אותו לדוקו של ערוץ 2) 28/4/11
- קילשון אחוז בידיו של מורפיאוס 17/4/11
- כעת חיה 26/3/11
- שני שירים חדשים 25/12/10
- האדם גדול מסך דפוסיו: הרהור על מדע ואנשים 25/10/10
- פינוק, עיוות ערכּי ואטימות: ארבעה קטעי דיעה שמאלניים ותגובה ציונית הולמת אחת 18/10/10
- דברים ששכנה גונחת עזרה לי לנסח, ועוד איזה עניין קטן 13/10/10
- "זכויות אדם זה קטע שמאלני" ועוד שקרים שמספרים לנו על דמוקרטיה 13/10/10
- מגלומניה אינפנטילית ומסוייטת: פרסומות הענק של הזמן שלנו 5/10/10
ארכיון
חשיבותה של ליצנות: פיטר סלרס והפנתר הוורוד
מין הידועות הוא שהצחוק יפה לבריאות. אבל נדמה לי שבשנים האחרונות הכישרון של מפיקי הסרטים לייצר קומדיות שבאמת מפילות אותנו מהרגליים קצת יורד. כשאני מסתכל בקלוזו, שמוריד ממני דמעות עד היום, אני חושב שאני מבין למה: מעבר לכישרון הקומי עצמו, נדמה לי שקורעת אותנו ההשתטות חסרת הגבולות שאנשים מכובדים לכאורה מוכנים ללכת אליה רק בשביל להצחיק אותנו. רק לשם ההשתטות, הצחוק - הליצנות. לא כסאטירה, לא כדי לצחוק על מישהו, לא כדי להמחיש איזו נקודה: פשוט לגרום לך לצחוק בלי שליטה. לי פיטר סלרס עושה את זה בגדול. וכמה שהוא מוכשר, הדברים המפגרים שהוא מוכן לעשות כדי להצחיק את הקהל שלו הם באמת יוצאי דופן.
ויש לך תחושה שהוא עושה את זה רק בשבילך - כמו ילדים בטיול שנתי שמחקים את המורים שלהם ומגזימים בשטויות ונקרעים מזה מצחוק. בשבילי הז'אנר הלא-מתאמץ, לא-מחפש-להוכיח-כלום-הזה הוא הדבר עצמו. ככה, הרבה פעמים יש לי תחושה שכשקומיקאים בני ימינו עושים שטויות ומגחיכים את עצמם הם קצת עושים את זה כדי להראות שהם לא מפחדים לעשות מעצמם צחוק, שגם הם גדולים נורא.
לפיטר סלרס לא היה איכפת מזה - הוא רק רצה להצחיק אותך עד שיכאב לך בצלעות.
אני לא אשכח איך היינו יושבים, המשפחה השלמה שהיינו פעם - שני האחים שלי, אחותי ואני, אמא ואבא, וגועים ומתגלגלים ונשפכים מצחוק פרוע ודומע מהשטויות האלה, הנהדרות.
וככה (הרי בלי איזו חצי-התפלספות אי אפשר) אני רואה משהו אלוהי בצחוק הזה - משולח הרסן, שלא מכיר בשום סמכות, באף מוסכמה או מבנה חברתי או תיאוריה. צחוק שהוא תגובה אוטומטית של אורגניזם תבוני לגירוי ש...מצחיק אותו (-:
מקווה שזה יצחיק גם אתכם.
אה ו - תעשו טובה לעצמכם ותדליקו רמקולים ממש חזק. אני לא אחראי לתוצאות (-:
|
תגובות (35)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כן, זה מבטא צרפתי שאף צרפתי מעולם לא הצליח לבטא אותו :)
ואני אף פעם לא הבנתי למה אני כל כך נקרעת מצחוק כשבסרט The Party הוא אומר במבטא הודי:
Birdie num-num. Come birdie num!
זה מצחיק איך לפעמים רצפי אסוסיאציה וזיכרון שלמים של זרים מוחלטים נידמים אחד לשני. וזה משהו באיכות המיסטית כמעט של החיקוי - הרי מליונים מחקים מבטאים וזה סתם מטופש. הוא פשוט יודע לדלות את המאפיינים הכי עמוקים של דובר שפה מסויימת ולהביא אותם אל פני השטח, וגם זה בלי לצעוק אותם. מה אפשר להגיד, זה פיטר סלרז.
אחלה שורה הבאת (:
אין דבר יותר מצחיק מקלוזו. אולי לצדו אפשר לשים את המלון של פולטי. מעניין שגם אצלי הוא מתקשר ל"משפחה השלמה שהיינו פעם" וגם התכוונתי לכתוב עליו פוסט לכבוד יום השנה למותו של אבי ואספתי יוטיובים ובסוף לא כתבתי.
בכל מקרה רציתי להוסיף שאני חושבת שחלק גדול מהקסם של פיטר סלרס כקלוזו ובכלל זה הקטע של המבטאים והקול וזה מדבר מאוד לאנשים שאוהבים מוזיקה ושפות.
וכפי שהוא אמר ללסלי אן דאון בתפקיד המרגלת הרוסייה הסקסית:
That was just my little voice singing a little song to you, my dear...
להזכיר, המלצר איינו פטר סלרס.
כדאי לראות את הסרט שוב, שווה כול דקה.
תהרוג אותי אני לא זוכר את המלצר [זה פיטר סלרז בעצמו נכון?] כנראה שגם את זה אני צריך לראות שוב (:
את ה "מסיבה" עם Haroondi V Buckshi אי אפשר לשכוח.
מי שכמעט גונב ממנו את ההצגה זה המלצר.
איזה פגז! (((((:
אני חייב לראות את הסרט הזה שוב (:
אפילו שכבר ערב, התגובה הזאת עשתה לי את היום (:
פעם ידעו לעשות, לגמרי נכון. שלוש דקות של דיאלוג היצ'קוקי מענגות אותי יותר מסרטים שלמים שנעשים היום.כולי מבסוט שהצחקתי אותך בזמן. התרומה שלך מתקבלת בחמימות גדולה (:
איזה כיף שבאת לצחוקיה, גלו. ורוג'ר רביט הזה באמת נהיה משהו מיתולוגי. זה מעניין נורא כמה משחק חכם עם סטריאוטיפים יכול לענג.
אנשים עם כישרון גדול להצחקה הם סוג של קדושים בעיניי. בהקשר הזה עולה לי שייקה אופיר, אפרופו קונוטציית הליצנים הרפואיים שלך (:
תודה על האיחול הנפלא, ססקיה. גם לך, שיהיה.
אני חושב שאתה לא יכול להיות בנאדם רע אם אתה אוהב את פיטר סלרז. סתם, מחשבונת מופרכת שלי. ובקשר למסיבה - גדעון ואני מליון פעם הרצנו את הקטע שבו הבמאי בסרט שהוא מצלם מגלה שיש לו שעון יד משוכלל כשהוא משחק הרפתקן מהמאה ה17, וגם זו חתיכה מהחיים שלי. תודה שהקפצת את הפוסט הקטן הזה, שנכתב כל כך כל כך מזמן.
אה הצלעות..........מעולפת מצחוק:)))
תודה לך ככה באמצע היום:)))
ללא ספק, פעם ידעו לעשות את זה.
ואני אוהבת את הצחוקים של פעם, כל מי שציינתם כאן - סלרס, מונטי פייטון, האחים מארקס (חולה עליהם), דני קיי (חייו הסודיים של וולטר מיטי נפלא!)
הצחקת אותי בדיוק בזמן :)
והנה תרומתי הדלה
:)
מה שמזכיר לי סצנה מכוננת בחיי (קרועה על גברםי שמצחיקים אותי) מ"מי הפליל את רוג'ר ראביט":
העיתונאי תופס את ג'סיקה, האשה המושלמת הפצצתית ההורסת של רוג'ר הארנב ההססן והרופס ושואל אותה, מה לעזאזל היא עושה איתו. ג'סיקה (המצוירת) מפנה את ראשה עם יד על המותן ואומרת בקול נמוך ומגרגר א-ל-גרטה גארבו: he makes me laugh...
(ואין אין על הפסיכי השטותניק פיטר סלרס).
זה משום מה הזכיר לי הרצאה ששמעתי משני ליצנים רפואיים בכנס של רפואה פליאטיבית( תומכת) וכמה שזה נכון שהצחוק
הוא אחד החסדים שאפשר להעניק כמחווה אנושי, לכל מי שצריך אותו.
תודנ אלוני ושיהיה לך מי שיצחיק אותך.
נ.
בסופו של דבר "המסיבה" נחרת בעיני יותר מ"להיות שם", כנראה שכמו ב"מפלצות בע"מ, לאנרגיה של הצחוק יש עוצמה חזקה יותר מלכל אנרגיה אחרת.
(עד היום אני רוקדת ככה, כמו בסיקסטיז, בזכות מסיבת הריקודים הסרט הזה)
היי ג'רוני - -
כלל ראשון לחיים בריאים אומר להיות איפה שבא לך. ואני מאמין בזה בלהט (:
פיטר סלרז הוא, מה אני אגיד, ממש נערץ עליי. בטח שראיתי המסיבה - ראינו כולם ביחד, וכוכב הפעולה ההודי הזה הוא אחת מדמויות המופת (:
להיות שם צריך להיות משהו עצום, עוד לא ראיתי את זה לצערי [אבל מדובר ביותר דרמה מקומדיה, לעניות דעתי]
אתה יודע אלון, זה שאני מגיבה פה, לא אומר שאני לא שם. אבל שם, אני עדיין מעכלת, וכאן קל לי יותר, זה זורק אותי בבת אחת לילדות, לצחוקים המשפחתיים המשותפים והפרועים, גם מהדברים החכמים של פיטר סלרס, אבל גם ללואי דה-פינס, הארטיסטים, ומאוחר יותר גם מונטי פייטון ואפילו- ישראלים מתחיקים ויהודה ברקן. כי מה זה משה, העיקר לצחוק ביחד והרבה, כמה שאפשר. הכרת גם את "המסיבה" של פיטר סלרס? אחרי "להיות שם" הנהדר, זה הסרט שהכי אהבתי שלו כילדה. אם אתה לא מכיר, שווה לצפות גם היום.
נהנה מהם מאוד - אבל החיבור שלי אליהם פחות רגשי וראשוני, אולי כי עליהם לא באמת גדלתי אלא למדתי להכיר עם השנים.
והאחים מארקס?
דני קיי אכן אחד המופלאים שבהם. הכי אני אוהב את זה: אחד מסרטי ההרפתקה/קומדיה המעולים שנעשו אי פעם, לעניות דעתי (:
עוד ליצנים מופלאים:
http://www.youtube.com/watch?v=F-M1F8hVfjM
http://www.youtube.com/watch?v=1XsWI9EEric
עד שכואבת הבטן...
תודה תודה, עדנה, על הכיכוב והפרספקטיבה.
כן, חוש ההומור הוא המציל הגדול של מין הגבר. אחד 180 עם פוטנציאל, מה את אומרת עליו?
(תודה על ההערה הנושאית, חברה יקרה)
פוסט כלבבי.
אנחנו חיים
חיים
רק בשביל ההומור והצחוק!
תודה!
ואפרופו גברים ונשים והקסם ביניהם.
אתה יודע שגבר שיש לו יכולת להצחיק את האישה הוא הגבר הכי אטרקטיבי בעולם בשבילה.
ומישהו גם אמר לי שיכולת הצחקה אצל גבר היא תכונה הישרדותית.
תביא לי אחד 190 רציני כמו קבר ואחד 160 שיצחיק אותי במקומות הנכונים שלי - 160 לוקח בהליכה.
פיטר סלרס האחד והיחיד.
אין עלייך, עם הנושאים המרתקים בתכלית שאתה מפיק.
אראה את הקליפים בערב, אז אשיל את דמות האישה המהוגנה.
תודה א.
תודה תודה תנא (-:
אפרופו, את יודעת, המערכונים/תסכיתים שסלרס היה שותף מרכזי ליצירתם בשנות החמישים (The Goon Show) היוו השראה לדור שלם של מצחיקנים בריטים ואחרים - ביניהם גם חברי מונטי פייטון.
קלאסיקה, נפלא! ואני יכולה להוסיף למצחיקים המיתולוגיים את האחים מרקס ומונטי פיטון. עשית לי חשק לראות אותם שוב.
תודה על התזכורת.
ולא נשכח לו כמובן את ד"ר סטריינג'לאב המופתי - הוא משחק איזה 50 דמויות שם. באמת שחקן וקומיקאי יחיד בדורו.
היה שחקן ענק. חוץ מהפנתר הורוד האלמותי, אי אפשר שלא לזכור את "להיות שם" הגאוני.
צחקתי הרבה פיטר סלרס..
ידעתי (!) שזה יצחיק אותך (-: אני שמח. תודהמירוש.
תודה שהזכרת לנו שאפשר לצחוק
ובקול רם.
התגלגלתי. כמו פעם.
מירה