חניכת האש הגדולה שעברתי בחיים, ככל שהיתה דרמתית, יצא לי לספר עליה מעט מאוד. בדיוק עברתי לגור בעליית גג של טריפל-דקר - בית פרברים מוזנח בן שלוש קומות בסביבות יוניון סקוור. יחד עם שכר הדירה הנמוך הגיעו שלושה שותפים, בחורים ממוצא אירי: דונובן, קנבן, ואו'בריאן. לכל אחד מהם היה איזה תחביב שהוא עסק בו באופן טוטאלי: מוזיקה עממית אירית (או'בריאן), שיחות סקס בטלפון (קנבן) או ביקורים תכופים בכנסייה הקתולית (דונובן).

הסמסטר עמד להתחיל בנובמבר, ואת ימי אוקטובר העברתי בהצטיידות לקראת החורף הקפוא של ניו אינגלנד. מעיל צמר ארוך, שמיכת פוך, פיג'מות וסוודרים וכן ספרי לימוד מהרשימה שקבלתי. בעולמי החיצוני פעלתי כמו הסנאים המשוגעים שרצו באמוק על כבלי החשמל בין עצי האדר שהיו כבר ערומים כמעט לגמרי. האוויר היה יבש וקר. השיער התיישר למקלות או עמד סביב ראשי בהילה של חשמל סטאטי. בעולמי הפנימי, הטלטלות היו עזות גם כן. ההחלטה להישאר לסמסטר החורף התקבלה רק בסוף הקיץ, והיתה מבוססת על הרבה פחדים. ברוח הבית, או בלי שום קשר, פיתחתי גם אני אובססיות. היו לי ריטואלים מאגיים משונים שכללו התייעצויות עם מטוטלת קריסטל והיפנוזה עצמית באמצעות העיניים של קייט בוש שהשקיפה עלי מפוסטר שתליתי מול מזרון היחיד שלי שהיה מונח על הרצפה.

בלילה של החמישי באוקטובר, גמרתי את הספר "קופסה שחורה" של עמוס עוז והתחלתי את "בתו" של יורם קניוק. אחר כך כתבתי קצת ביומן שלי. על הטקסט הפתוח, חוללתי אנרגיות מסתוריות באמצעות המטוטלת, וריכזתי את התודעה שלי במשאלה להפסיק לחשוב על בחור אחד שהיה לי רומן סוער איתו חודשיים לפני כן בניו יורק. היתה אינטנסיביות באוויר, מולקולות הצטופפו וקייט בוש הסתכלה עלי בדאגה מהקיר המשופע.

הלכתי לישון. מה שהעיר אותי היה רעש של מים רבים. קמתי ופתחתי את הדלת, וראיתי עשן שנדמה היה לי בצבע ורוד, זורם לתוך הבית מהכיוון הגובל בקיר השכנים. לקח לי דקה לקלוט שמעבר המדרגות הצר שמוביל החוצה בוער. זה היה מראה סוריאליסטי. רצתי לדפוק בדלת של השותף ג'וזף. פתחתי את הדלת והוא לא היה שם. ירדתי קומה ודפקתי גם על הדלתות של קווין ובריאן. האש מאחורי בקומה העליונה התגברה והתפשטה במהירות. ירדתי לקומת הקרקע. קווין ירד אחרי ואסף בקומה הראשונה את כלי המוזיקה שלו. בריאן התעכב כדי להוציא גם הוא דברים חשובים לו, אבל שכח שיש לו במגירה אקדח ותחמושת, את הפיצוצים שמענו רק אחר כך. מהקולב שליד דלת הכניסה הורדתי רק את מעיל הצמר הארוך שקניתי באותו שבוע בחנות יד שנייה. הייתי בפיג'מה ויחפה וכל מה שעניין אותי היה רק לצאת משם.

מכבי האש הגיעו די מהר. עמדנו עם השכנים מהבתים הסמוכים והסתכלנו על הבית בוער. הכבאים לא הצליחו להשתלט על האש. שניים מהם נפצעו תוך כדי נסיון. החדר שלי נשרף תוך עשר דקות מזמן שיצאתי ממנו ולא נשארה ממנו לא רצפה ולא תקרה. בכיס המעיל היו לי סיגריות, כנראה, אבל באופן אירוני אש לא מצאתי. אחד השותפים הציע לי בבדיחות להתקרב ולהדליק ישירות מהבית... אני זוכרת את תחושת המדרכה הקרה בכפות הרגליים, עד ששכן אחד הביא לי גרביים. הייתי מבולבלת וזחוחה באמצע הלילה. נעתי בין שתיקה של הלם לפטפוט. השכנים מהבית ממול הכניסו אותנו אליהם ויצרו מעין מוקד הצלה קטן, עם תה וקפה לכולם. הם היו נפלאים. הכרתי באותה הזדמנות דיירים אחרים מכניסות אחרות שברחו מהאש (היו כמה נפגעי עשן, שפונו באמבולנס). אחת החזיקה בידיה קופסת עוגיות מפח: תמונות משפחתיות שהצליחה להציל. מאוחר יותר ילך קווין לחפש מה נשאר בבית. בחדר שלי השידה נשארה שלמה, והמגירה הותכה בשלמותה למסגרת. נשארו שם תמונות ועוד כמה מסמכים שלא נפגעו. הוא מצא טבעת ירקן שהיתה מאוד יקרה לי והיא רק התעקמה מהריתוך. בגדים שהיו תלויים מאחורי הדלת נשארו שם, אבל הם היו מסריחים מדי. הייתי צריכה לזרוק אותם כי הכביסה לא הוציאה מהם את הריח.

אחרי כן באו ולקחו אותנו מ"הצלב האדום האמריקני" למטה שלהם בדאון-טאון בוסטון. היינו פליטים. לא היה לי אף מסמך מזהה. הדרכון נשרף. קיבלתי מהם שמיכת צמר ותלושי קנייה לבגדים וחפצים בחנות כלבו גדולה "בראדלי'ס". אני זוכרת את עצמי זורקת לעגלת סופר גדולה את כל מה שאני צריכה כדי לשרוד. אחר כך הולכת עם שק הפלסטיק על הגב, בסגנון של "יהודי נודד" לחברה אחת שהסכימה שאשן אצלה ("חברי הישראלים" החדשים מהלימודים לא הוכיחו את עצמם כסולידריים במיוחד). בהרווארד סקוור שמעתי זוג מדבר עברית - תיירים. פתאום חשוב היה לי לדבר אתם. הייתי עדיין המומה לגמרי.

למחרת אני מחדשת מסמכים. תמונת הפספורט שלי משמשת תזכורת עד היום. איך זה להיות ניצולה, פליטה, כשכל רכושי בשק פלסטיק אחד. 

אבל הטלטלה הזאת, אחרי שבוע שבועיים, גורמת לי לזרוח באור אחר. כאילו ניתקתי את הקשר שלי לאדמה, עברתי היטהרות והרפיתי מדברים ארציים. אני לגמרי פתוחה. אנשים אחרים מבחינים במשהו ולתקופה קצרה, אנשים מתקבצים סביבי ומחפשים את קרבתי כאילו אני איזה גורו. זה ממשיך עד שאני חוזרת לארץ. אחרי שבוע אני מבינה שאני לא יכולה לחיות בתל אביב בלי הגנות.