מילים...

TheMarker Cafe * שריקי *אנייימילים...

אנייי

בלוג שמספר על חיי

פוסטים פופולאריים

דיכאון...
1/12/07 | 652 צפיות
שיר שכתבתי....מקווה שתאהבו
22/2/09 | 386 צפיות
נמאס...
14/5/09 | 356 צפיות
מה עשיתי רע?!
19/7/07 | 526 צפיות
אחרי תקופה ארוכה...
10/10/08 | 406 צפיות
התאבדות-- מיוחד למאיה!
26/11/08 | 381 צפיות

פוסטים אחרונים

מילים...

לצפייה במסך מלא

מילים...

‎0

תכנים אישיים

0 תגובות יום ראשון, 7/12/08, 00:39

שבע בבוקר.
המים קפואים, והגשר מתנדנד לנו מתחת לרגליים.
חריקת צירים וריח של אדמה רטובה ושל נעורים מצהיבים.
לפני עשר דקות התעוררנו מגעגוע, רצנו למיטה של ההורים, ועכשיו אנחנו מקפיצות מילים על המים.

***

אני מתגעגעת לפיקוח על מהירות הנסיעה שלך.
הרדיו ברקע יורה מספרים קצרים כאלה. שניים, שלושה, חמישה.
אני עוצמת את העיניים, חושבת על מהירות הנסיעה, וגם על הדרך. חלמתי על אפריקה, רציתי שנטוס ביחד ותראה לי את כל המקומות היפים. שנרדוף אחרי זברות ונשאל "מדוע? ולמה?" ונשתוק כי אנחנו לא באמת יודעים משהו חשוב מספיק. שנשב על נהרות ונחפש משמעות למשמעות, כמו פעם. כשהתוכן עולה על גדותיו ואנחנו רצים לתוך חיבוקים ומרשים לעצמנו להיות אנושיים.
אני מתגעגעת לסיפורי צבא שלך.
ללילות שבהם הרעמים והברקים והגשמים והפגזים התעוררו לחיים בחדר הסגול שלי. תמיד חיכית שאני אשאל, תמיד רצית לשמור לנו שעה מיוחדת באמצע הלילה. מכורבלים מתחת לשמיכת נוצות, גורמים ללילה לרעוד מפחד. שכחתי כמה יפה היית. כמה מוכשר. הם קראו לך "גאון" ככה בצחוק, ואני יודעת שאתה באמת כזה.

***

אבל מילים לא קופצות על המים.
הן כמונו כשאנחנו לא מתאמצות לצוף. שוקעות.
מחפשות אבנים יפות בקרקעית ולא שמות לב שמיכל האוויר כבר התרוקן כמעט לגמרי.
ומילים בלי אוויר הן כלום.
אנחנו כלום.

***

היינו, ולא נהיה.
אנחנו נמסים על ספות מקש כמו גלידה ביום שישי בצהריים.
אני מפרה את השתיקה שלנו עם הדבר היחיד שאני יודעת ליצור בקיפולי נייר, ברווז או ברבור, אני לא בטוחה. הוא מונח לפנינו על שולחן זכוכית עגול ומלוכלך, ואתה מבקש שאני אמלא את המרפסת שלך בכאלה. אבל ברווז-בורי נייר לא עמידים בגשמים, ואי אפשר לשלוח אותם בפקס או מייל.
ואני רוצה שתבוא לקחת אותם אבל גם אתה לא כל כך עמיד בגשם.

איש הקש שלי.
בורח מהרוח, מחפש קור בארצות זרות, בנופים שמישהו ראה כבר לפניך.
ולי רק בא לחבק אותך, לבקש שתגיד לי שהכול יהיה בסדר. שאני אדע שתחזור בחורף הבא, או באביב. שנתערב על שטויות ואני אנצח, ואני אבקש שתישאר ואתה תגיד לי שאני יודעת שאי אפשר. ואז אחרי החיבוק האחרון נשאיר אחד על השנייה טביעות קש-יד.
שיפסיק לכאוב לי בהשראה.

***

הבטחות צריך קודם כל להבטיח.
ואנחנו חיכינו להבטחות, לשקרים, למילים קרות שיצאו מהמים ואף אחד לא ירוץ לעטוף במגבת.
חיכינו להוכיח שאנחנו אמיצות. שאנחנו מכירות את כל הצלילים שברקע, שראינו את כל סימני הדרך החשובים.
שאף אחד לא יוכל להכיר אותנו כמו שאנחנו עכשיו.

***
אתה מסתכל עליי במבט הרציני שלך ושותק. אבל החיוך בורח לך מתוך גומות החן ומתפשט על הפנים במהרה. ואנחנו צוחקים ביחד, כי אי אפשר להיות רציני כשמרוחה לך עוגת שוקולד על האף. אתה מאיר את השמיים הליליים של נובמבר, והשמיים מאירים אותנו בחזרה. אני אוהבת להיות אני ברגעים האלה, ואני אוהבת שאתה זה אתה. אנחנו מגדלים את מה שקורה לנו כמו דג זהב עם אינסוף משאלות.
אבל גם דגי משאלות מתים.
ואנשי קש מתנפצים ברוח.

***

ישבנו על גשרים וניסינו להטביע מילים מזדקנות.
אבל הקמטים שלהן דבקו לנו לעור והתחננו שנמשיך לאסוף דמעות בצנצנת.
אז בכינו עלינו, ועליהם ועליהן.
מילאנו צנצנות שפעם הכילו ריבת תות, והיום מכילות שאריות של עצמנו.
כי דמעות לא קופצות על המים, אבל מילים שאנחנו רוצות לשכוח, כן.

אז הקפצנו את "אם- תתגעגעו- אליי- אני- כאן".
אבל רחוק.

לפני עשר דקות התעוררנו מגעגוע.

**לאחיות הקטנות שלי ולרגעי הפלסטלינה**
(וגם קצת לך

דרג את התוכן: