אין דבר נורא מכך – ההסתרה הקולקטיבית לתאווה העצומה להרס ולמוות. לפתור כל זאת באמירה קלושה, כי האלימות שוכנת בלב האדם בכל התקופות ובכל הזמנים, אין בכך משמעות כלל אלא להווה בלבד, כפי שמעידה, ככותרת בלבד אמנם, ה"בנאליות של הרוע". הבהלה המצויה בהמון – ההשפלה ההמונית של הנתפס בקלקלתו בחברה, בבית המשפט או בכיכר העיר, חושפת את התאווה הקולקטיבית שבנו למוות. שניים המביטים זה בזה, לעולם לא תבוא בהם לכלל מימוש תאוות-מוות דומה בדבר מה לתאווה הקולקטיבית, ואיננו יכולים לאמוד מספרית את רגע ההפיכה משנאה אישית לכללית, או אף להפריד ביניהן בעולם מוטמע קולקטיביות, עם לידתה של המדינה המודרנית. לידתה של המדינה המודרנית מחבלי המהפכה מוכיחה את הרגע האוטופי שננטש, רמז להיסטוריה טבעית עקובה מדם. אך ההלם נוכח ההמון איננו נובע מריבוי גרידא של גירויים, מהפיכתו של האדם הפרטי לחלק מממלכת זבובים הומוגנית. ההלם המודרני הוא לנוכח אופייה המשעתק ביעילות תעשייתית של תאוות-המוות הרווחת – בתאווה לדומם ולחי-הדומם. לשווא יקשה היום מישהו בשאלה, "האם יתכן שאני מתעב ומתאווה לעתיד, למותי, ללא משמעות ? לעזוב את העולם ללא עקבות, ללא זיכרון קולקטיבי ? האם אני פרגמנט בערימה של פרגמנטים, מרוסקים, מתפוררים ?". המוות הפרטי ניטל מהאדם, בכל רגע שזהותו האישית מוטמעת בזו הלאומית. "מותו של האני" בפוסטמודרניזם הוא מותה האמיתי של האינדיבידואליות המודרנית אשר נקברה תחת קולקטיבים עצומים, נשגבים מתפישתנו, ובראשן המדינה המודרנית. אובדן המשמעות בקולקטיב הפוסטמודרני הוא גם אובדן המשמעות המודרני של מות היחיד כפרגמנט של המודרנה עצמה. |