אני: "אילן. אין לי כסף." אילן: "מה? אני לא שומע...." אני: "אילן. אין לי כסף. אני לא יכולה לעלות עלך האוטובוס." אילן: "אוי. מ... נע....? אני: "מה? אתצה מקוטע. אני לא שומעת." אילן: "מה? נעש..?" אני: "בוא לקחת אותי." אילן: "מה?" אני: "בוא לקחת אותי" אילן: "א... ל.... יכו.... בד... עב.." אני: "מה?" אילן: "אני לא יכ.... א... כמע... ...בודה." אני: "אז מה אני אעשה? אתה חייב לבוא." אילן: "אווווווו.....י....וב. חכי. ני....ב..."
טוב. נשארו לי דקות ארוכות להעביר כאן עד שהוא יגיע. הוא נמצא במרחק של 20 דקות נסיעה לפחות. לא נורא. הוא יכול לאחר לעבודה. לי, לעומת זאת, יורידו שעות שאני אצטרך להשלים השד יודע מתי. נתתי למיקה שחק עם הארנק שלי, כדי שתשב קצת בשקט. תוך כדי פזילה לידיים שלה (לראות שהיא לא מעלימה לי את הכרטיס אשראי/ לייף סטייל/ כרטיס ארומה) בהיתי על סביבותי. רוב האנשים עלו על האוטובוס שחלף, משאיר אחריו ענן אבק. על אם הדרך סחבה אישה מבוגרת למדי שני סלי קניות, האחד ירוק, השני כחול. הם נראו כבדים למדי. יכול להיות שהיה זה מזג האויר החם, או העייפות, או העצבים, אבל יכולתי להישבע באותו רגע שהידיים שאוחזות בסל הן ידיי קוף. אם אני עושה רגע סוויץ' לאנגלית (שזו השפה בה חשבתי שאותו הרגע... כן, זה קורה לי לפעמים שאני חושבת באנגלית. the concequence of to much foreign TV) הייתי אומרת: She had a palm of an Ape. Not a monkey, but an ape. על הגבול בין שביל העפר ותחילת הציווילזציה בה עמדתי כעת ישבה כפופה ושדופה זונה מסוממת לחלוטין, תשושה כנראה מעבודת הלילה וצרחה לכל אחד שעבר לידה: "למה אתה לא נותן לפינקי ר. את מה שמגיע לה? אני עוד אראה לך." ונופפה לעבר ההולך בידה. היא הייתה כל כך פתטית שהעדפתי להסיט ממנה את המבט, אך בעודי מסבה את ראשי שמתי לב שהאוזניים שלה יוצאות דופן. היו אלה אוזני קוף. הוצאתי את בקבוק המים הקטן שבתיקי ושתתי ממנו. כנראה שאני מתחילה להתייבש. |