גם הטרנדים הכי גדולים מתחילים ככה, במקרה. עם רעיון נכון שתופס את המישהו הנכון ברגע הנכון.

“המישהו הנכון” זה אומר כמובן - מישהו שאחרים תופסים כמודל לחיקוי ורוצים להיות כמוהו, בסיפור שלנו זה היה איזה כוכב ריאליטי לשעבר, שבאופן די חריג הצליח להישאר בתודעה הציבורית גם אחרי שהתוכנית שבה השתתף ירדה מהאוויר. “המקום הנכון,, היה במקרה - או לא במקרה - אחד הפאבים הנחשבים ביותר בתל אביב באותו זמן. מסוג המקומות שיכולת להיכנס בלי לחכות בתור רק אם אתה כוכב ריאליטי לשעבר או קבוצה של בחורות כוסיות.

והרעיון היה נכון כי הוא הגיע מבפנים - מצורך אמיתי שהרבה אנשים היו יכולים להזדהות איתו. כשהערב היה בעיצומו, וכוכב הריאליטי שלנו רשם לזכותו כבר ארבע או חמש בירות בהירות - הדבר שהוא הכי רצה באותה נקודת זמן היה להשתין. הוא הרגיש את הלחץ שנערם בשיפולי ביטנו והבין שהוא התעכב עם זה זמן רב מדי.

אלא שמקום לשחרר - לא היה בנמצא. כל השירותים באותו פאב היו מלאים בכוסיות שיכורות  - בין אם שהיו נמצאות שם לבדן, מקיאות, ובין אם שנסחבו לשם על ידי החרמנים העכשווים - לא היה תא שירותים פנוי בכל המקום.

הסלב שלנו החליט - בעצם החלטה זאת מילה גדולה מדי - והוא שיחרר באמצע. באמצע של הפאב. בין כל האנשים, ישר לתוך כוס חצי ליטר של סטלה ארטואה שהייתה מונחת לידו.

איזה הקלה, איזה שיחרור. זה הרגיש כל כך נכון, כל כך נעים, כל כך מספק ומרגיע.

ומכיון שזה היה הרעיון הנכון, במקום הנכון - ונעשה על ידי האיש הנכון - דבר המעשה נפוץ במהרה בכל רחבי העיר. בבוהמה דיברו בהערכה רבה על האומץ שגילה הסלב כשהעז להשתין במקום ציבורי והיו שהשוו את הנועזות של מעשהו לקו האמנותי של דושאן.

מהר מאוד החלו אנשים נוספים לאמץ התנהגות כזו. בהתחלה ילדים -  שנורא רצו להיות כמו כוכב הריאליטי כשיהיו גדולים  הם התחילו למצוא כל הזדמנות בשביל להשתין בציבור. כמובן שההורים שלהם אמרו להם שזה אסור, וגם המורים. אבל זה הרי הפך את המעשה לנחשק יותר ומקובל יותר.

מהר מאוד - מובילי דעת הקהל לא יכלו להרשות לעצמם שלא להראות משתינים בציבור. בהתחלה רק במקומות שבהם היו כתבי הרכילות או המצלמות. זאת הייתה הדרך האולטימטיבים להיתפס כמרדנים, כצעירים, כפורצי מוסכמות. הם היו מפיצים סרטונים ביו טיוב ובהם הם נראו משתינים. סיפרו על המקומות בהם הם נוהגים להשתין בבלוגים שאותם כתבו עבורם אנשי יחסי הציבור ולפעמים אפילו התיזו שתן בתוכניות אירוח. כל מותגי האופנה הנחשבים העלו מודעות פרסומת ובהם נראו דוגמנים ודוגמניות משתינים בצוותא, בבתי הקולנוע היו מקרינים סרטים בהם הגיבורים הקשוחים היו משתינים בלי הבחנה בזמן שהיו יורים באנשים רעים ובסרטים האלה צפו אנשים שהשתינו על רצפת בית הקולנוע בזמן שהסרט הוקרן. ככל שהזמן חלף, המעשה נחשב יותר ויותר מקובל ופחות מרדני. אמנם כאשר ילדים השתינו בציבור זה עדיין נתפס לא יפה - והנערים היו נאלצים להסתתר בפינות השתנה מיוחדות בבית הספר אליהם המורים לא היו מגיעים, אבל כולם הסכימו שלמבוגרים מותר לעשות את זה. במקומות הבילוי היו מחלקים כוסות השתנה מיוחדות, וגם בחדרי האירוח היו מגישים כוס השתנה ביחד עם הפיצוחים והכיבוד.במקומות רבים אף ויתרו על הצורך בשירותים “מיושנים” והסתפקו בכוסות ההשתנה אותן היו מרוקנים כשהתמלאו ומחזירים לשולחן להנאת הציבור.

למעשה, המנהג הפך לכל כך רווח שאנשים שכחו איך להתאפק. משמעת עצמית בנושא ההשתנה הייתה נחשבת לבלתי יעילה והמומחים סברו כולם שברגע שהתחלת להשתין בציבור סביר להניח שתתמכר למנהג - וגם אם תצליח להפסיק לכמה ימים - כנראה שתחזור לכך מהר מאוד. ואכן - כשחלפו השנים נערים רבים אשר התחילו להשתין בציבור עוד בבית הספר התמכרו לעניין ויותר לא יכלו להחזיק את עצמם. הם לא שמו לב לאיזה כיוון הם משתינים, פעמים רבות היו משתינים על גופם או פניהם של האנשים שישבו לידם ולפעמים אפילו שכחו לפתוח את רוכסן המכנסיים.

אלא שככל שגברה התופעה אנשים התחילו לשים לב שמשהו כאן מסריח. אמנם תמיד היו קבוצות שוליים באוכולוסיה שהתמרמרו שלא נעים להם לחזור הביתה ממקומות הבילוי כשהם מריחים מפיפי אך הם נתפסו כצדקנים וכ”בלתי מגניבים”.

המפנה החל כשמישהו בדק את ההשלכות הבריאותיות של השתנה בציבור.

הסתבר שמעבר לריח - זה גם מאוד לא בריא. מחקרים גילו כי מחלות רבות מתפתחות בעקבות השתן שנישא באוויר ובכל מקום בעצם. לקח למודעות לעניין הרבה שנים להתפתח והחברות שהיו מייצרות את כוסות ההשתנה ניסו להשתיק את המחקרים במחקרי נגד משל עצמם - אולם כשהחלו האנשים מצטברים בבתי החולים היה ברור כבר שצריך לעשות משהו כנגד התופעה.

הצעד הראשון של הרשויות היה לחוקק חוקים כנגד העניין. שלטי “נא לא להשתין כאן” הוצבו בבתי חולים וחללים סגורים בהם לא ניתן היה לאוורר את השתן הנידף, אבל כמות החולים לא הצטמצמה. מסעות הסברה ציבורים של האגודה למלחמה בדיזנטריה  הוקרנו בערוציי הטלויזיה ולאט לאט התגבשה קבוצת אוכולוסיה שהעזה לומר - “בבקשה אל תשתינו לידי”.

אלא שבכל מקום שבה נאמרה הבקשה הנ”ל - היא התקבלה בזילזול ובחוסר תשומת לב. המשתינים טענו שמקלקלים להם את החוויה - איך אפשר בכלל להנות מבירה או מקפה בלי להשתין אותם מיד אחרי? אפילו חקיקה שגרסה שבכל מקום בילוי צריך להיות איזור מיוחד שרק בו יהיה ניתן להשתין (מה שקראו בימי עבר - שירותים ציבוריים) לא זכתה לאכיפה המתאימה ולא יושמה כלל. במקום זאת, במסורת ה”אנטימחיקון” המשתינים היו מקפלים כוסות השתנה מתחתיות של בירה או פשוט משתינים ישר על הרצפה או על הכוסות. מה שהפך את כל העניין לאפילו פחות נעים.

ומה יקרה בעתיד? קשה לדעת. אין ספק שלא יהיה ניתן להכריח את המשתינים לוותר על ההרגל מעכשיו לעכשיו, אבל אולי - אם מובילי דעת הקהל יחליטו לבחור בטרנד אחר, אולי אם הפעילויות החינוכיות כלפי בני הנוער יהיו אפקטיביות יותר, אולי אם הורים ישכילו לא להשתין ליד הילדים שלהם, יש סיכוי שנצליח להגיע לחברה אחרת. חברה שבה אנשים מפגינים שליטה עצמית על המנהגים הלא נעימים שלהם בציבור.
חברה שבה לא משתינים עליך בקשת.