חבריי המעסיקים - הזהרו בנכים!

חוק יש במדינת ישראל- חוק השיוויון הקובע 'זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השיוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם וגו'

ומי אני שאבוא לערער על ניסוח כה חשוב?

העסק שלי הינו מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. עולה מאתיופיה ( 12 שנה בארץ ועוד 'אני עולה חדש'). עולות מרוסיה. כאלה שבאו לפני 15 שנה וכאלה שרק שנתיים בארץ. יש נשים וגברים. יש הומואים וסטרייטים.

ויש גם חרשים וכבדי שמיעה.

העסקת חרשים וכבדי שמיעה החלה לגמר במקרה. לפני כ-14 שנה התדפק גבר על דלתינו 'בתי אינה שומעת. העסק אותה. אני אשלם לך'. בלי לחשוב כמעט עניתי לו 'איש יקר. מה לצורפות ושמיעה? אם בתך עובדת ראויה אני אעסיק אותה והיא תקבל את משכורת המגיעה לה ואם אינה עובדת כזאת, לא אעסיק אותה בשום תנאי'. וכך היה.

זה לקח זמן. אנחנו למדנו לתקשר איתה והיא למדה לתקשר איתנו. בשיטת 'חבר מביא חברה' תוך מספר שנים העסקתי כבר 7-8 חרשים וכבדי שמיעה. קהילתם קטנה והשמועה פרחה. אין להם אצלי שום הנחות והם עובדים ככל העובדים.

במשך הזמן התפתח גם הומור חרשים כמו 'אל תצעק אני לא חרשת' או 'תנמיכו את הרדיו, המוסיקה שלכם נוראה' או 'יש לכם בשמע מכשיר המוריד קצת את השמיעה של השומעים?'. אל דאגה. אצלנו יש הומור אתיופים , הומור הומואים. בקיצור משפחה אחת גדולה ודביקה.

ומה לעשות שליקוי שמיעה אינו בא יחד על שכל? נפלה אצלי אחת, גם לא שומעת וגם לא ממש יודעת לעבוד. מה לא ניסינו? באופן רגיל כבר מזמן הייתה נשלחת הביתה אבל אני, חמור שכמוני, הרגעתי את המנהלת הישירה שלה 'תני לה הזדמנות. אולי קשה לה להסתגל. אולי קשיי הבנה שאינם קשורים כלל לשמיעה'.
כשקלו כל הקיצין ובלב כבד היא פוטרה.

ואני קיבלתי תביעה ע"ס 100,000 על פי חוק השיוויון ואיסור אפליית אנשים עם מוגבלות. מצחיק אהה?  אני מפלה חרשים. אני מודה שאפשר בהחלט לתבוע אותי על אפליית שומעים. כל שומע המתקבל לעבודה עובר 'סדנת דיבור': אתה אחראי שהם יבינו. אל תזיז את הראש. דבר ברור. הדגש דיבור עם הידיים. אפליית שומעים!

 הדיון נמשך כמה חודשים ועלה לי כמה עשרות אלפי שקלים. בראשית הדיון הוצע לי, כבר בשלב הראשון לפני הרשמת, לתת לה שכר חודש אחד. סרבתי. 'אשלם 100,000 ש"ח ולא אסכים לפשרה האומרת שאני מפלה'.

גם במשך המשפט ניסתה השופטת לשכנע אותי שממש כדאי לי לתת לה סכום פעוט כזה. 'אינני יכול לעשות זאת כבודך מפאת כבודם של עובדי החברה. חרשים ושומעים כאחד'. למותר לציין שעובדי החברה, בעיקר כבדי השמיעה שבהם רתחו וזעמו על התביעה.

מתוך פסק הדין: 'אינני נותנת אמון בעדות התובעת, כי הגב' (המנהלת הישירה) אמרה לה במפורש, בעת שיחת הפיטורים, כי היא מפוטרת בשל חירשותה'

ואני חזרתי שוב ושוב כי כל חטאי הוא שאני מעסיק עובדים בעלי מוגבלות ורק בשל כך ניתן לתבוע אותי כי מרבית חברי נפטרים מן הצרה בכך שפשוט אינם מקבלים אנשים כאלה לעבודה מראש והם מנועים מכל בלבול המוח מכל וכל.

 שוב ושוב אני שומע מחברי המעסיקים 'בשביל מה אתה צריך את זה? אותי אי אפשר לתבוע. אני מתחמק מזה בראיון העבודה'.'לא מזמין. אין לי זמן לשגע אצלי את המערכת עם מישהו יוצא דופן'.

שנים הסברתי שלא באנו לעולם רק לעשות כסף ויש גם איזו מטרה אחרת ואני ממלא אותה כך.

ומה הלאה?
כמה מקומות עבודה הפסידו החרשים וכבדי השמיעה? כמה מעסיקים יוותרו על 'התענוג'? ומה יקרה אצלי בעת גיוס העובדים הבא?

גילוי נאות : הליך השימוע שהפך לחובה גם בעסקים פרטיים בדיוק בזמן פיטוריה לא היה לפי כללי הספר ולכן עלי לשלם לגב' שעבדה אצלי 3.1/2 חודשים סך של 3,992ש"ח. על כך אינני מערער. אינני יודע איך היה אמור להיות אז תהליך השימוע ואם עשינו אותו בלתי תקין - לו יהי.