יצא לי לדבר עם חברים על העניין הזה של חיי נצח. כן או לא, בלי בחירה בין אפשרויות. היינו עשרה, שמונה אמרו בטח שכן. המארח ואני אמרנו מה פתאום.
זה לא שהחיים לא שווים בעיני. אבל, בחייכם, אינסוף פעמים לקום ולהתאושש ולהמציא את עצמנו מחדש. להכיר אנשים ולהפרד מהם. ואינסוף פעמים להוריד את הזבל, למרוח גבינה על לחם, ולצחצח שיניים, ולכבס גרביים. בחייכם.
הו, האימה.
ולגופו של עניין, אני זוכר איזה סיפור מהמיתולוגיה היוונית, על אחד שקיבל מהאלים חיי נצח, אבל שכח לבקש גם נעורי נצח. והוא כמש ונבל, והפך לאיזה קלף מיובש, עד שאחד האלים ריחם עליו והפך אותו לצרצר רעשני.
ולגופו של עניין (2) - 80-85 זה מספיק לי, תודה. בלי תוספות בצד. גג 90.
יש לי עוד המון גרביים לכבס עד אז. רובן בכלל לא שלי.
אני לא בטוח באיזה פנתיאון שרון אלכסנדר הבטיח את מקומו, אבל נראה לי שהרתיעה מחיי-נצח, כפי שמבטאת אותה יערת הדבש, למשל, היא לא חרדה מליניאריות אינסופית, אלא מחוסר היכולת להעניק משמעות לחיים שאין להם סוף.
אני חושב שבגלל שנצחיות היא קונספט חוצני לעולם המושגים האנושי - אנחנו לא יכולים לתפוש אותה,ולפיכך לא יכולים לצייר בעיניי רוחנו משמעות שהקיום שלנו יוכל לשאוף אליו בחיים שהם נצחיים. דא עקא, בגלל שהתודעה שלדעתי התודעה האנושית היא גמישה לאינסוף, ברגע שתהיה אופציה ממשית כזאת נוכל להלביש עליה איזו משמעות גדולה.
ואולי אפשר להתפלסף עוד על ההעדפה לוותר על זכות הבחירה לחלוטין (מוות) מאשר להיות מוגבל בטווח הבחירה (חיים שאפשר לעשות איתם הכל חוץ מלהפסיק אותם).
יצא לי לדבר עם חברים על העניין הזה של חיי נצח. כן או לא, בלי בחירה בין אפשרויות. היינו עשרה, שמונה אמרו בטח שכן. המארח ואני אמרנו מה פתאום.
זה לא שהחיים לא שווים בעיני. אבל, בחייכם, אינסוף פעמים לקום ולהתאושש ולהמציא את עצמנו מחדש. להכיר אנשים ולהפרד מהם. ואינסוף פעמים להוריד את הזבל, למרוח גבינה על לחם, ולצחצח שיניים, ולכבס גרביים. בחייכם.
תגובות (15)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני חשבתי לאחרונה, מה היה אילו היו נותנים לי את האפשרות לבחור, באמת, מתי למות. נגיד בגיל 400. וכמובן לא להזדקן תוככדי :)
ספרו של אוסקר ווילד: "תמונתו של דוריאן גריי", ושרון אלסנדר?
לא רואה את הקשר, משום שאיני חושב שאלכסנדר יפה מכל גבר ממוצע אחר.
יתכן שכשחקן , היופי חשוב לו. אני בטוח שהוא מודע לעובדה, שהיופי:
אלף - בעיני המסתכל.
בית- זמני מאד.
העיקר הבריאות, לא?
שבוע טוב !!
*
הו, האימה.
ולגופו של עניין, אני זוכר איזה סיפור מהמיתולוגיה היוונית, על אחד שקיבל מהאלים חיי נצח, אבל שכח לבקש גם נעורי נצח. והוא כמש ונבל, והפך לאיזה קלף מיובש, עד שאחד האלים ריחם עליו והפך אותו לצרצר רעשני.
ולגופו של עניין (2) - 80-85 זה מספיק לי, תודה. בלי תוספות בצד. גג 90.
יש לי עוד המון גרביים לכבס עד אז. רובן בכלל לא שלי.
את התוכנית הזו לא ראיתי - אבל בפעם האחרונה שהאיש הופיע על מסך הטלויזיה שלי - הוא לא היה כבר כל כך "טרי" ובוודאי שלא כל כך יפה כמו שהפציע....
אילו החיים, כמובן.
והאוקסידנטים
והאנטי אוקסידנטים
ו
ו
ו
הוסף/מחק את המיותר...
רגע, ומי אמר לו שהוא יפה?
אני לא בטוח באיזה פנתיאון שרון אלכסנדר הבטיח את מקומו, אבל נראה לי שהרתיעה מחיי-נצח, כפי שמבטאת אותה יערת הדבש, למשל, היא לא חרדה מליניאריות אינסופית, אלא מחוסר היכולת להעניק משמעות לחיים שאין להם סוף.
אני חושב שבגלל שנצחיות היא קונספט חוצני לעולם המושגים האנושי - אנחנו לא יכולים לתפוש אותה,ולפיכך לא יכולים לצייר בעיניי רוחנו משמעות שהקיום שלנו יוכל לשאוף אליו בחיים שהם נצחיים. דא עקא, בגלל שהתודעה שלדעתי התודעה האנושית היא גמישה לאינסוף, ברגע שתהיה אופציה ממשית כזאת נוכל להלביש עליה איזו משמעות גדולה.
ואולי אפשר להתפלסף עוד על ההעדפה לוותר על זכות הבחירה לחלוטין (מוות) מאשר להיות מוגבל בטווח הבחירה (חיים שאפשר לעשות איתם הכל חוץ מלהפסיק אותם).
יצא לי לדבר עם חברים על העניין הזה של חיי נצח. כן או לא, בלי בחירה בין אפשרויות. היינו עשרה, שמונה אמרו בטח שכן. המארח ואני אמרנו מה פתאום.
זה לא שהחיים לא שווים בעיני. אבל, בחייכם, אינסוף פעמים לקום ולהתאושש ולהמציא את עצמנו מחדש. להכיר אנשים ולהפרד מהם. ואינסוף פעמים להוריד את הזבל, למרוח גבינה על לחם, ולצחצח שיניים, ולכבס גרביים. בחייכם.
נראה לי שאני לא בעמדה בה אני יכולה לחלק משהו מבין השניים...
זה היה אחד השאלונים המהירים האלה, בסוף ראיון.
שרון אלכסנדר ענה משהו כמו 'מה אני בלי היופי?'
ואני תהיתי על הדימוי העצמי שלו...
אותי לא שאלו.
וככה נשארתי קירח משני הכיוונים, לא יופי ולא נצח.
מה, היתה אופציה לבחור?