לעיתים, כשהבזקים של חוכמה צרופה מגיעים לנבכי מוחי, אז ורק אז ברור לי שאהבה אמיתית היא בעצם היכולת לקבל את אהובך בדיוק כמו שהוא.

כשזה קורה, רק אז ברור לי שכשהאשמתי אותך על כך שלא קיבלת אותי כמו שאני, בעצם אני הייתי זה שלא קיבל אותך.

כך ביום שישי האחרון, כשישבתי לבד בביתי הקטן וניסיתי להבין את המצב העגום שאליו נקלעתי מצאתי את עצמי חושב ללא הרף עלייך.

המחשבות היו יפות ומרגשות. ראיתי במוחי תמונות נפלאות מעברנו המשותף, ראיתי את יופייך, שבעיני הוא עצום, ניצב מול עיני הכבויות באפלה, חשתי את מגע ידיך בידי, התחושה הווירטואלית הייתה מדהימה,  ובכל רגע שבו הייתי ניזכר איך עזבת את חיי לעד, יגון ועצב היו עוטפים אותי מכל עבר ומקבעים את תנועות מחשבותיי.

בשלב מסוים, כשהבדידות הייתה כבדה מנשוא, יצאתי מביתי לרחוב הסוער. 

מצאתי את עצמי ללא כוונה מוקדמת צועד לכיוון ביתך החדש. עמדתי מולו, ניסיתי להריח את גופך ולחוש את מבטך. רציתי לצלצל באינטרקום ולשמוע את קולך. לא היה בי את האומץ לכך.

המשכתי לפאב השכונתי. אותו הפאב בו ישבנו כמעט כל לילה. הזיכרונות הנפלאים הכו בי ללא רחם, אך אני, כמו מזוכיסט חולני, לא הרפתי והמשכתי לצלול לתוך היגון הקודר.

ישבתי על הבר הזמנתי כוס בירה. חשבתי רק עלייך.

פתאום, כאילו שאלוהים וכל מלאכיו עשו אגודה אחת נגדי, הופעת בפתח והלכת לכיוון השולחן הקיצוני. הלכת אחריו, הוא הוביל אותך קדימה, ישבתם ביחד בידיים שלובות. הבטתי בך בשקט ולא ידעתי אם ארצה שמבטך יחבור אל מבטי.

חשתי שדמעות ממלאות את עיני. הברמן הביט בי בדאגה ושאל לשלומי. הסטתי את מבטי וביקשתי את החשבון. יצאתי בזריזות וכשעברתי את פתח הדלת העזתי להביט לאחור. מבטנו נפגשו. ליבי דפק בקצב אדיר.

אלוהים - איך החיים יכולים להיות כל כך אכזריים!!!

יצאתי לרחוב הקר והלכתי לאיטי בתוך ההמולה. הרוח הכתה בי ללא רחם אך אני לא חשתי דבר.