"תקפצי, אל תפחדי, זה לא כל כך רחוק", אלוהים צעק לחברה הכי טובה שלי מעל גבי ענן פוף לבן. הוא באמת נראה יותר נוח, החברה הכי טובה שלי חשבה והתחילה לקרב את הענן האוורירי שלה לשלו, הניפה ידיים באוויר כמו השיטה סירה - כשאלוהים צוחק השמש בוערת יותר חזק, מתגבשת, מתעצמת, הופכת אדומה - ממרחק סביר החברה הכי טובה שלי קפצה, שקעה בקצף אוורירי קריר וחייכה אליו בחזרה.
הם שכבו על הבטן בקצה הענן, הרגליים התנודדו באוויר ופניהם פנו למטה. הם שיחקו את המשחק שהחברה הכי טובה שלי אהבה. "הנה פיל", היא התוותה עם האצבע על צורה של צמרת עץ מוזרה, אבל אלוהים לא הצליח להתחבר לקווי מתאר הדמיון שלה וזיהה צורה של לב שבור בפיסת דשא סמוכה. והיא אוהבת סימבולי, החברה הכי טובה שלי. אז זה דוקא התאים ואלוהים העז וחשב את זה בקול רם.
זה כמעט היה אפשרי, להתעלם מהזוג. אבל בדיוק כמוהם הם שיחקו את המשחק, שכבו על שבר ליבו של הדשא הירוק והסתכלו על עננים קרועים בשמים, צחקו כל כך חזק עד שאלוהים והחברה הכי טובה שלי השתתקו והסתכלו עליהם ישירות ולא רק מבעד לריסים מושפלים. כשלאלוהים כואב, השמש בולעת ברעש את הרוק ונמסה. ושתיקה, לא תמיד היא דממה של שקט. לפעמים היא אנרגיה של רעש נורא.
אלוהים היה הראשון להתהפך על הגב והחברה הכי טובה שלי מיד אחריו, כמוהו הפנתה עורף לעולם שתחתם. "לא הייתי אמורה לבחור כישלון", היא אמרה ואלוהים לחש שהוא יודע. אצבעותיו חיפשו את שלה, הם שילבו ידיים חזק.
ואלוהים הוא אלוהים, הוא האלוהים שלה, סרב לתת לה לשקוע גם אם הענן מזמין ומפנק. "בואי נתחפש", הוא ביקש בנחת, זוכר את הפעם בה הצליחה לרקום מברק ונוצה של ציפור, סוס מרכבה עליו דהרו כל היום. והחברה הכי טובה שלי יודעת להאיר כמו השמש, היא הכי טובה. ניגבה עינים והתרוממה בקפיצה, חיבקה כמות אדירה של לבן בין ידיים ורצה. "אני ראשונה", היא צרחה לשמיים וקיפצה בין עננים, שזרה לעצמה הינומה ארוכה.
|