יומני כרמל
ילדה טובה כרמל.
בעצם, כבר לא כל כך ילדה,
ואם חושבים על זה ברצינות - גם לא כזאת טובה.
פוסטים פופולאריים
-
timing is everything
7/6/09 | 1193 צפיות
-
לבד על הגג חגים, שבתות
7/9/09 | 3926 צפיות
-
סוף לסיפור
10/9/07 | 429 צפיות
-
פרסומת גלויה
4/1/09 | 860 צפיות
-
It's raining men
26/1/09 | 2559 צפיות
-
ההתחלה
30/4/07 | 2079 צפיות
פוסטים אחרונים
- למה מגיע לי כל הטוב הזה 31/5/10
- אפר ועפר 14/4/10
- טרדישן 3/4/10
- שירלי ואני 18/3/10
- ככה זה כשיש שניים 15/2/10
- מיי גאי 9/2/10
על המדף
| קצת משעמם פה, אם לומר את האמת. די ברור שלא ניקו פה מזמן, אז אני מנקה קצת מסביבי, ככה, עם היד, וגורמת למהומה של אבק שמתאבך וגורם לי להתעטש 3 פעמים ברציפות ואחר-כך מגרדות לי העיניים.
אולי זה לא היה רעיון טוב אחרי הכל, אלא שדי משעמם פה. אף אחד לא שם לב לענני האבק או לעיטושים שלי – הם מאוד עסוקים בשלהם. הולכים וחוזרים ומדברים וצוחקים, לא שמים לב לשום דבר שלא נמצא ישירות מול העיניים שלהם. זה קצת מצחיק, אם חושבים על זה, כי עד לא מזמן הייתי אחת מהם. גם אני התרוצצתי הלוך ושוב וצחקתי וצעקתי וקיוויתי וחיפשתי אהבה ופחדתי להיות לבד.
שכחתי כמה הרבה מדברים שם למטה. כל הזמן מדברים. דיבורים קטנים, דיבורים גדולים, טובים, משעממים, מעייפים. מכאן זה נראה לי כל- כך מעייף לדבר כל הזמן ולא להגיד כלום בעצם.מדברים כדי להשתיק את השקט. כדי להרדים את המחשבות. כדי לשכנע.
כשהייתי שם הייתי דברנית. מהטובות שבהם. המילים זרמו לי מהלשון ונשזרו לשרשראות ארוכות ומתוחכמות, בנויות מליצות נוצצות ודימויים מפתיעים. השתמשתי במילים כדי להקסים, כדי להרחיק, כדי להכאיב. אפילו המקצוע שלי היה בנוי על תילים של מילים. אולי אפילו הייתי עורכת דין, אני לא זוכרת. זה היה מזמן.
פתאום שמתי לב שנהיה שקט. כולם הלכו.חוץ מחנה ותיאודור והאחיות. הם עדיין פה, כמוני.חנה היתה פה כשהגעתי.כשהגעתי.
זה נראה כל כך מזמן למרות שבזמן הרגיל עברה רק שנה, אבל הזמן יכול לתעתע.
כשהגעתי הייתי מפוחדת ועצובה ושאלתי המון שאלות כי חשבתי שאם אני אדע קצת יותר, אם אני אתמצא בסביבה החדשה שלי אולי אני אפחד קצת פחות.
יותר מאוחר הבנתי שזה לא היה רעיון טוב לשאול את חנה אבל היא היתה היחידה שיכולתי לשאול, תיאודור והאחיות הגיעו יותר מאוחר.
חנה בקושי הסתכלה אלי והתחילה לנאום את מה שלמדתי לזהות כאחד הנאומים הקבועים שלה אבל אז הוא עוד נאמר בלהט מהול בקורטוב של בוז ובמבטא צרפתי כבד שלא נעלם על אף שנותיה הרבות בארץ.
זה מקום לאנשים שהם לא כל-כך, קומו סה פל, רגיל. לא כמו כולם. מקום לאנשים שאין להם אהבה. כמו כולם, כמו כולם. היא אמרה. כולם רוצים להיות כמו כולם. מה כל כך טוב בלהיות כמו כולם? היא שאלה כשהכף הסופית שלה נשמעת כמו מן ריש עדינה. פה! היא הפטירה בזלזול צרפתי, רגרד! תסתכלי, תסתכלי עליהם. הם נראים לך מאושרים? רצים, רצים, רצים מנסים להספיק . לקנות לאכול לראות לעבוד לאהוב להפסיק לאהוב, לאהוב יותר לחפש למצוא להספיק.
כשהיית שם היית שמחה? חנה נפנתה אלי בפתאומיות שגרמה לי לגמגם אבל היא לא באמת חכתה לתשובה. פה פוסיבל! אם את אומרת שכן – את משקרת. כל הזמן רוצים משהו, נכון? כסף, חבר, בית, ילדים, זמן, אתגר, ריגוש. אף פעם לא מספיק מה שיש, נכון?
הנהנתי בצייתנות מפוחדת של מי שהגיעה לראשונה אבל חנה לא שמה לב ולא ניסתה להרגיע אלא המשיכה לקצוף את משנתה בזעם שהופנה ליריב ותיק ובלתי נראה.
אי אפשר, פה בארץ זאתי, להיות אשה ולהיות מוכשרת ולמצוא אהבה. סה פה פוסיבל! אתה רוצה לעשות קריירה? בקשה, אבל גבר ישראלי לא אוהב אישה עושה קריירה. me no! הוא אוהב אשה יפה, ועדין ואולי קצת טיפש גם, אה?
חנה הסתכלה אליי בחצי חיוך ולא הבנתי אם זה אומר שאנחנו אחיות לצרה או שאני הטיפשה במשל ובכלל הייתי קצת מבולבלת מהמעבר המצחיק שלה בין הגופים של זכר ונקבה אבל התחלתי להבין איך חנה הגיעה לפה.
פפה שלי אמר, ג'נביב –ככה קראו לחנה בצרפת, תסעי לארץ ישראל, תמצאי שמה בעל יהודי ותעשי לך משפחה. בטולוז אני רופאה, מנתחת, בבית חולים מצוין, אבל אני עושה מה שפפה אומר כי הוא מכיר אותי. הוא יודע מה טוב. בון. אז אני באה לארץ ומגיעה לתל-אביב ועובדת התמחות מהתחלה ..
וחנה ממשיכה לדבר ולספר איך בהתחלה צחקו על העברית המצורפתת שלה ואחר כך פחדו ממנה כי היא היתה רופאה מעולה ודייקנית ולא הסכימה לחפף – היא לא אומרת ממש את המילה הזאת, לחפף, אבל אני מבינה, ובין הזמן שצחקו עליה לזמן שפחדו ממנה עברו חמש שנים והיא היתה בת שלושים וחמש וגם ככה אישה זוויתית עם ריקועי מתכת שדוקרים אם מתקרבים אליה יותר מדי, והיחיד שהיא הצליחה לשמור איתו על קשר ארוך היה דקאן אוניברסיטה שהיה נפגש איתה כמה פעמים בשבוע כדי להפיג קצת את השעמום שהשרתה עליו אשתו היפה והעדינה.
אני יודעת שחנה ממשיכה לדבר כי אני שומעת את הזמזום הקבוע ברקע אבל המחשבות שלי בורחות ומתחילות לזלוג לכל הכיוונים ואני לא שמה לב שאני בוכה עד שחנה מתחילה לצעוק עלי שאין סיבה לבכות וגם אין סיבה לפחד ושזה היתרון של המקום הזה. כנראה שחנה רואה שהצעקות לא עוזרות והיא מרככת את הטון שלה כמה שהיא יכולה וחוזרת על זה שאין כבר מה לפחד.
חנה אומרת לי שהיא חייבת ללכת לעבוד ושהיא תחזור בערב ואני נשארת לבד עם המחשבות שלי ומנסה להבין איך זה יכול להיות שאין סיבה לפחד. ואני כל-כך רגילה לפחד .
בגלל זה כנראה המשפט הזה של חנה נשמע לי מטורף ובלתי נתפס אבל יש בו משהו, איזה גרעין חמקמק שמרגיש אמיתי אבל כל פעם שאני מנסה לשים עליו את האצבע הוא נעלם, כמו כספית, או גחלילית שניסיתי ללכוד בקופסת גפרורים כשהייתי ילדה.
ובאמצע המרדף של המחשבות שלי אחרי הגחלילית שהשתחררה מהמילים של חנה אני נזכרת פתאום בסרט הזה שראיתי פעם עם בועז שהסביר לי שזאת יצירה קולנועית חשובה ובעיני זה סתם היה מותחן זול בשחור – לבן אבל כשהמטורף ההוא דקר את האישה באמבטיה (שימי לב לשימוש באור ולזוויות הצילום בועז אמר ואני רק רציתי שזה ייגמר כבר), אחרי כל המתח הזה פתאום הרגשתי הקלה מוזרה כזאת כאילו הרע ביותר כבר מאחורי.
התביישתי להגיד את זה לבועז כי היה בזה משהו מרושע, כאילו שאני שמחה מזה שהאשה ההיא נרצחה ובכלל בועז בטח היה אומר שאני מתרכזת בדברים השוליים ומפספסת בגלל זה את האמירה של הסרט. ואולי זה מה שחנה ניסתה להגיד לי אני חושבת ורואה את הגחלילית נוחתת על הכתף שלי כאילו כדי לעודד אותי שאני בכיוון הנכון. כי אם הדבר שאני הכי מפחדת ממנו קרה כבר אז בעצם אין ממה לפחד? לא, זה לא הגיוני. אני מנערת את הראש והגחלילית עפה במורת רוח על העקשנות שלי.עדיין יש דברים שמפחידים אותי. ברור. אבל הפחד הכי עמוק שלי, אני שומעת איזה קול בראש שלי אומר, הפחד מלהיות לבד כבר לא נחוץ. אין בו צורך.
תחושה חמימה של הקלה מתחילה למלא אותי ופתאום אני מרגישה כמה אני עייפה באמת ואולי זה הבכי שעייף אותי אבל לפני שאני נרדמת אני מספיקה לחשוב שבעצם יש עוד דברים שמפחידים אותי ואחר כך אני מפסיקה לחשוב. |
תגובות אחרונות
-
dudidu;)
בתגובה על לבד על הגג חגים, שבתות
-
יפעת פלד
בתגובה על לדבר על אריק
-
bronte
בתגובה על למה מגיע לי כל הטוב הזה
-
איתן המיסטיקן
בתגובה על מה נשים רוצות
-
charlotte
בתגובה על צדק, צדק, צדק
-
vinni
בתגובה על עצור! אתה הומו-טקסטואל
תגובות (32)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני לא כל כך בעניין של פאולו קואלו, אבל הציטוט הזה מעולה.
אולי אתן לו סיכוי נוסף...
לא, כי זה פוסט מעולה
<בחיי, היא היתה כותבת את זה בעצמה אם היתה רואה את התגובה שלך>
ממליץ לך לקרא את "ורוניקה מחליטה למות" של פאולו קואלו.
אחרי שקראתי את הספר הזה קיבלתי מימד חדש לדבר הזה שכולם רודפים אחריו "להיות כמו כולם"ציטוט מהספר:
"כל אדם הוא שונה, הרצון להיות כמו כולם... זו המחלה, מחלה קשה.
רק אם אתה מתאמץ להיות כמו כולם: זה גורם לנירווזות, פסיכוזות ופרנויה. הרצון להיות כמו כולם הוא המחלה.... כי הרי בכל החורשות והיערות שבעולם... אין 2 עלים זהים..."
סתם כי בא לי להקפיץ ?
אחת התגובות, בובה.
אחת התגובות.
כשאת טובה, את מצויינת.
וכשאת מצויינת, את חד פעמית.
גחלילית קטנה,
את האורה הכפולה שלי.
שמחה שאהבת... יגיע, מבטיחה.
לא זכרתי שהיה מינוי.
תן לי לבדוק את הרשומות שלנו.
דווקא לא נשמע שהיה משעמם משם, חייבת להגיד :)
סיפור מעולה, מחכה להמשך... לא להתמהמה בבקשה!
אני הגזבר, לא?
תזכיר לי, איך אתה קשור לסיפור הזה?
מה יוצא לי מזה?
יאללה, בואי נפתח יומנים...
דובז'ה.
אתה יכול לעבור כבר למתקדמים.
מה זה נראה לך
אנחנו כבר מסתדרות
מתי חתונה?
:)))
תרגלתי פולנית
לא, לא, ההקבלה היתה רק באלמנט ה-constant
אתה constant במובן הטוב.
פחד - לא (למרות שלפעמים הוא חיוני להשרדות)
constant fear
what is the best sense of that?
כפרה עלייך
זה נכון, אבל יש לי גם יופי פנימי
it's a constant
and so are you
only you are in the best sense of the word
ואני אוהבת את זה שאת אוהבת... נראה לי שנסתדר מצוין!
מצויין
האחיזה החזקה הזאת בפחד
מטריד ואמיתי :)))
עניין פסיכולוגי מעניין, הפחד.
נהוג לומר שאין לפחד מדבר, אלא מהפחד עצמו,
אבל גם כשרציונלית זה מתיישב צריך שההבנה תגיע לבטן.
רק אז אפשר להשתחרר מהפחד, וגם זה בא בגלים, בדרך כלל.
החלקים הבאים בדרך.
תודה.
וזה עוד אחרי שחילקתי את הסיפור לשלושה חלקים...
תודה
מצחיק שבחרת לפרק את הסיפור לגורמים...
האמת היא שאין הומאז' אלא הלבשת חירות ספרותית על אנשים שאני מכירה.
בהחלט יש גברים שמעדיפים נשים שקטות, נאות, שתכליתן דאגה לבית על נשות קריירה סופר אינטיליגנטיות.
ואתה יודע מה? גם זה בסדר.
to each his own
יש ויש. בהכל. ומי שמצליח להיות מבסוט ממה שיש לו - אשריו וטוב לו.
הרבה אנשים שאני מכירה מושפעים מהשפע העצום בסופרמרקט העצום הזה שהפך להיות החיים שלנו, שהם תמיד רוצים עוד ויותר ו...
זה אולי ישמע טיפ'לה רע, אבל אני אוהב את סיפורי הסמי-משוגעים האלו. ממתין בקוצר רוח לשני החלקים הבאים. ואגב, הפחד להיות לבד, הוא באמת סתם. כולה פחד. הלבד- הוא הוא שבעצם מבאס לעיתים.
(סיפור מעולה)
יוו זה היה ארוך
בכל זאת הגעתי לסוף
יפה מאוד
1. מת לדעת מאיפה הגיעו כל החנות והתיאודורים האלה:) יש פה בטח איזה הומאז' שאני מפספס.
2. לא כולם רוצים כל הזמן עוד ועוד. יש כמה שדווקא די מבסוטים ממה שיש להם.
3. שוב מת לדעת. הפעם מת לדעת אם באמת נתקלת בשנים האחרונות בגבר שנרתע מאישה שיש לה (שומו שמיים) קריירה. אני אדם מפוכח ויודע שקיימים עדיין פרימיטיביות ושד עדתי וכו', אבל זה באמת נשמע מוגזם:)
4. לפסיכו של היצ'קוק אין שום אמירה. הוא פשוט הקדים את זמנו מבחינה קולנועית בכל מיני מובנים, זוויות צילום, טוויסט עלילתי ובלה בלה.