כותרות TheMarker >
    ';

    סיפור אגדה

    פרופיל

    עליזהלה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון

    מכתב שכתבתי לבת שלי כשנסעה למסע לפולין

    34 תגובות   יום ראשון, 7/12/08, 22:12


    משאות                                                                              

    *

    "מזל טוב, הלחיים אדומות והבכי כבר יצא, ממש גדולה, כשלוש ומחצית ככרות הלחם משקלה, שיהיה בברכה..." הניחה המיילדת התינוקת על בטן היולדת העייפה ויצאה אל הלילה החורפי של תחילת שנת אלף תשע מאות ושלוש עשרה, 'בעזרת השם תגדלי לעולם טוב' מלמלה האם הצעירה אל החבילה הקטנה, אל ביתה הבכורה – אירנה.

    *

    שבע עשרה שנים וחצי אחר כך ילדה אירנה בייסורים רבים את ביתה הבכורה, ברגע שראתה את פניה הקורנות מתוך השמיכה הרכה שעטפה אותה כבובת 'בבושקה', קבעה לה שם מלא תקווה – מאירה

    *

    "לאושר חוקים משלו, לא תוכלי ליצפות את גורלו" תשובתה של הרבנית היתה מעט סתומה אך מאירה בחרה לדבוק בנימת הדיבור המרגיעה, בשביב האור שזיהתה בקולה, שהרי הנבואה לא ניתנה לזקנה החכמה שישבה לצידה בחדר ההמתנה, שלושתן מחכות בסבלנות לתלושי המזון שקצבה הממשלה האכזרית, שעלתה וסחפה את המדינה בראשית שנת אלף תשע מאות שלושים וחמש.

    בזכות ביתה בת החמש, עדיין ילדה, זכתה האם להקצבה 'נדיבה': שלוש ביצים ומחצית החבילה חמאה.

    'שרק תעבור הסערה' הרהרה אירנה בליבה, חוסכת את חששותיה מהילדה התמימה.

    בשנת אלף תשע מאות שלושים ותשע כבר פרצה המלחמה והחששות הפכו עובדה, השכילה אירנה לארוז את זיכרונותיה במזוודה, מקפידה על שלושה וחצי הקילוגרם שתוכל לשאת איתה, מצמידה לחזה הפועם של ביתה את הדובי החום, המנחם אותה בשנתה, שבין קפלי אוזנו תפרה בלילה בסתר את היהלום שקיבלה לאירוסין, שלושה וחצי קראט – הציג אותו בגאווה המיועד להיות בעלה, שנלקח בחתף בראשית השנה ומאז אבדו עקבותיו, מותיר אותה עגונה, ביחד פסעו לתפוס את הרכבת האחרונה, ממהרות מזרחה, אל הלא נודע.

    "בבקשה, קחי, תאכילי את הילדה, אולי בעזרת השם תתחזק קצת, תעבור את הזוועה, לי הרי זה לא נחוץ, אני כבר לא חשובה, לי כבר לא תהיה ילדה..." מעבירה לידיה את החבילה הקטנה מתחת לגדר הגבוהה החוצצת בין מתחם הנשים למחנה העבודה.  אירנה חטפה את החבילה במהירות, שולחת מבט אחרון לאישה הכבויה, ממלמלת ברכה וחומקת לצריף לפני שיתנפלו עליה הרעבים ויגזלו את תקוותה, אולי האחרונה.

    ברחבי המחנה התפשטה לאחרונה שמועה עיקשת, נלחשת מכל עבר על אוזנה אך היא מסרבת להאמין, חוששת לגעת בבדל התקווה, אחרי שנים ארוכות של בריחה למדה היטב טעמה של אכזבה, מתמקדת בהישרדות, 'לפחות אציל את הילדה, לפחות בדור הבא...' נזכרה ב'כבויה', בניסויים הרפואיים הנערכים מצידה השני של הגדר הגבוהה, מודה בפעם המי יודע כמה ל... ולא ידעה למי, למה, על שהצליחה להגיע אל סף ההצלה.

    *

    כשנכנסו החיילים הרוסים לשערי המחנה באביב של  שנת אלף תשע מאות ארבעים וחמש כבר היתה מאירה נערה צעירה, שאיבדה את חמש שנות ילדותה בתופת ובזוועה, אירנה הביטה במדיהם בדממה, לא מוצאת טיפה של כוח להאמין שניצלה, שהוציאה מהתהום את ילדתה האהובה, שנראתה עכשיו ממש כפי שעלתה לרכבת האחרונה, כולה שדופה וזעירה. "שלושים וחמש קילו לאם, חמש עשרה לילדה, כפי גילה" הכריזה האחות לפקידה בעמדת הקליטה בכניסה למחנה המעבר.

    "והשמות?" שאלה הרשמת מעל המשקפיים, "אירנה לבית מאירוביץ' ומאירה הבת." ובשמות אלו, אותן שמרו בקנאות למרות הפחד הגדול שרדף אותן לאורך כל נתיב הבריחה, נרשמו גם בשערי הארץ המובטחת בשנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע, נשלחות ישירות אל הקיבוץ הקטן שמעבר להר, ולא הבינו מדוע ציוו עליהם כבר בשבת הראשונה, עת הוקף המחנה במדים אחרים, שאיימו עליהן ממש כמו ביבשת הרחוקה, להסב את שמן ל'ישראלה' – רק ליום אחד.

    *  

    "כאן לא קל" הסבירה לאירנה החברה הותיקה, "אבל אנחנו כמו משפחה גדולה, כולם מקבלים את מה שנדרש, מקימים מולדת ויש גם צבא, מאירה היא בחורה צעירה, היא בטח תמצא פה בחור טוב, ואולי תראי ממה נכדה...".  מאירה אכן התברכה, החיים בקיבוץ הסירו מעליה את משא הדאגה, חותמת בדממת ליבה את עברה, מישירה מבט אל העתיד, הנה התאהבה והיא מקימה משפחה.  באביב של  שנת אלף תשע מאות חמישים ושש ילדה את ביתה הבכורה - אורנה מאהבה גדולה. אירנה הביטה בהתרגשות בפלא המציץ מעריסה הקטנה, בנכדתה, התגשמות החלום לו אפילו לא העיזה לייחל, מלמלת לה את השבועה: "זו הקטנה תתחיל בדרך חדשה, שלא תצטרך להמשיך לשאת את החבילה, את חבילת הזיכרונות אותה נשאנו יחד – אימה וסבתה, מאבדות ומוצאות, עומסות וזורקות, אנחנו יכולות לחסוך ממנה את הזוועה..." ולא שיערו כי בדמן הן מעבירות אליה את חובת קיום משא התקומה.  

    *

    לאורנה 'שלנו' הובטחה ילדות רגועה. שלושה וחצי קילו, משקל תיקני ללידה.           

    כל שלוש וחצי שעות הנקה. כמה בכתה בלילה, האם התעוררה, את אלו מאירה לא ידעה, שהרי רק המטפלת בבית התינוקת היתה מוסמכת בלעדית לטפל בקטנה. בגיל שנה צלחה שלושה וחצי צעדים עד שנפלה, בפעוטון 'בוגרים' נשמעו שלוש מילים ומחצית מלמול באוזני האחות במהלך 'בדיקת ההתפתחות הסדירה', בגיל שלוש וחצי דהרה בשביל על תלת אופן ונפלה, צלקת ראשונה בסדרה ארוכה התנוססה מאז על זרועה, שלושים וחמש דקות הוקצבו למאירה בכל יום לצרכי 'שעת האהבה', והיא רצתה יותר אך לא העזה להפר את התקנה, בגיל חמש החלו בעיות קשות ב'השכבה', אורנה היתה בורחת למיטתה של מאירה בכל לילה שלישי שבמחציתו הושבה מנומנמת לגן להשלים את חלומה, כשחנכו ברוב טקס את בריכת השחייה המפוארת שנבנתה בסכום עצום, בערך שלושים וחמש אלף מארקים, או סכום דומה, מי יידע... כספי הפיצויים מהמולדת הארורה, היתה אורנה ראשונה ללמוד את רזי השחייה, תוך שלושה וחצי ימים כבר הדגימה בגאווה בפני אירנה איך היא צוללת ל'עמוקים', שלושה וחצי מטר, בלי כל בעיה...

    *

    בפתיחת כיתה א' התקבצו נרגשים שלושה ילדים ומעט בני משפחה, במחצית השנה הגיעה התגבורת, ילדה מבוהלת שלא עמדה בתנאי הקליטה ועד תום השנה כבר עזבה לעיר הקרובה, בגיל תשע עברה בקלילות את בחינות הנגינה וכינור ראשון, קטן במיוחד, מצא את מקומו בחדר ההורים בפינה. אכן ילדות רגילה.

    *

    מאירה היתה אז בת שלושים וחמש, לאחר שלושה ניסיונות כושלים להגיע ללידה ועוד מחצית שגוועה באיבה, השלימה בהכנעה עם העובדה שאורנה תהיה לעד ביתה היחידה, הבדיקה הפולשנית בקופת החולים הצביעה בבהירות שגופה הצמוק, שמעולם לא נרפא משנים ארוכות של רעב ועיכובי גדילה, לא ישא עוד הריון, מאירה בחרה באורנה כנחמה. סימני הגיל נתנו את אותותיהם גם באירנה, חמישים ושתיים שנות הישרדות ניכרו ברגל הימנית שלפתע התקצרה, מחייבת הזמנת נעליים מיוחדות עם סוליה עבה, "שלושה וחצי סנטימטר" הדגישה שוב בפני הסנדלר "ותדייק בבקשה", את הנעליים הזמינו הסבתא והבת במחסן הילדים, "במידה שלושים וחמש עושים רק אדומות", וכך הורגלו בקיבוץ לראות את בנות שלוש הדורות – אירנה ומאירה ואורנה, פוסעות על השביל בנעליים ילדותיות, ביום חול או למסיבות, תמיד אותן נעליים שהרי אין בחירה או מגוון במידה כל כך קטנה. גם משקפיים חדשות נדרשו לעיניה האפורות, מספר שלוש וחצי, לקריאה ולמרחק, מכאובים וקשיים ושאר טענות הודחקו באדיקות לתהום השתיקה.           

    *

    שלוש וחצי שנים נוספות ואורנה מגיעה לגיל מצוות, ודווקא הוא מעלה באירנה מחשבות נוגות. במפתיע עלו בראשה השנים הרחוקות שהדחיקה ביעילות בליבה, חוזרת לבת המצווה שחגגו לה בארוחה מפוארת, ככל שהיד משגת, לאורחים שמילאו את הבית הקטן, למפגש המביך עם הבלנית במקווה שבקצה הרחוב, לטיפות הדם שהכתימו בסתר את תחתוניה הלבנות, לניצני השדיים שהעלו סומק של בושה מהולה בגאווה על נשיותה הפורצת ללא שליטה, וחזרה להתלבט האם תספר משהוא מכך לנכדתה או שמא תתמיד לנצור את הזיכרונות, לקיים את השבועה.

    המחשבות נודדות בלי כוונה, שבע עשרה שנים מאוחר יותר, אל שנת בת המצווה של מאירה ביתה. הן בורחות, מזרחה, רחוק, מחוסר ברירה, רעב ואפיסת כוחות, רק לעבור את היום, רק למצוא פרוסה, להשקיט את הבטן השטוחה, 'למי היה ראש לציין שם בת מצווה?' מצדיקה את ההתעלמות מציון הדרך החשוב בחיי ביתה, הרי הרעב והגדילה האיטית מנעו ממאירה כל סימן של נשיות, גם כמה טיפות לא נראו על האריג הגס שנותר כזיכרון מבגדיה הישנים, ורק כשהגיעו לקיבוץ התחזקה באיטיות, משלימה את ההתפתחות, מגשרת על הפערים שגבתה המלחמה הארורה.

    "אורנה שייכת לדור התקומה, גדלה ומתפתחת בחברה חדשה, כאן לא חוגגים בת מצווה", הם משנים בגסות את סדרי הבריאה, "כאן כולם שווים – בנות ובנים" קבעו המחנכים המוסמכים, והיא לא השכילה להפנים את ההתנכרות לעבר, להיסטוריה, למורשת היהודית, בגיל שלוש עשרה חוגגים להם בר מצווה, לא מלמדים כתבים חיצוניים או דף גמרא, הפכו את המסורת, 'בגרות ומשימות' שמעה את מאירה מתחברת ל'מקובל', וגם את אובדן העבר הפנימה בהכנעה.     

    *      

    שנים חולפות, המדינה מתחזקת, הקיבוץ מתרחב ואורנה כבר נערה יפה. בחורף שנת אלף תשע מאות שבעים ושלוש חגגו לאירנה שישים שנה בהתרגשות גדולה. "אורנה תסיים את בית הספר בסוף השנה, בחורף הבא תתגייס לצבא", מציינת מאירה בשלווה, וליבה של אירנה מפרפר בתחושה לא מזוהה, 'שש השנים הטובות שבאו אחרי הניצחון המזהיר עומדות להתכלות, ובדיוק בעוד שנה, כפי שחזרה וניבאה לי אימי, תבוא המכה הבאה...', נוצרת את הפחד בליבה, ולא ידעה כי כבר בסתיו תבער הארץ במלחמה עקובה, מאירה תאבד בה את בעלה – נחמתה ואורנה את תמימותה. עקבות האובדן מפעפעים בליבה הפצוע של אורנה, מסקלים את ניצני האהבה, מכשילים רסיסי קשרים, גישושי קירבה. אורנה הופכת מנערה צעירה לבחורה דעתנית, 'מוצלחת בכל קנה מידה' אמרו עליה מאחורי גבה, גם מקצוע מכובד רכשה, פעילה בתרבות ובועדת החברה אך תמיד חוזרת לישון בלילה לבדה. העונות החולפות, חבריה שכבר מזמן הפכו בעלי משפחות, מותירים אותה מתכנסת בשתיקתה,

    "בחוץ היא נכס, בפנים הנפש פצועה" העיזה פעם אירנה לציין בפני ביתה, אך היא לא הגיבה, מתחמקת מהשבועה הישנה, ושתיהן ידעו היטב כי גם היא התקשתה לשאת חבילה, חבילה אחרת – את חבילת התקווה.

    עד גיל שלושים וחמש עוד חיכתה, אוהבת ומתאכזבת, לא מוצאת מנוחה לנפש הפצועה, כשדימתה שאבדה לה לעד החבילה, גילתה בהפתעה שברחמה נבטה תקווה, באומץ השמור לשורדות, מבלי לדעת דבר על שבועתן של אימה וסבתה, החליטה ללדת את פרי בטנה, באביב של שנת אלף תשע מאות תשעים ואחת שבה לאירנה ולמאירה העדנה, אורנה ילדה את ביתה הבכורה - אור.

    *

    אירנה שכבר קרבה לשנתה השמונים זכתה לנינה.  בנות שלוש הדורות עמדו מול האור הקורן מפני המלאך העדינות ושבו, כמו בטקס קבוע, למלמל את השבועה: "זו הקטנה תתחיל בדרך חדשה, שלא תצטרך להמשיך לשאת את החבילה, לא את חבילת הזיכרונות ולא את חבילת התקווה, אנחנו יכולות לחסוך ממנה את המשא..." ורק קיוו וייחלו שתהיה 'רגילה'.

    על ילדותה של אור אין לספר הרבה שהרי זו באמת ילדות רגילה. כאימה גם היא שקלה שלושה וחצי קילו בלידה. שלוש וחצי שעות בין הנקה להנקה. שלוש וחצי פעמים התעוררה בלילה בשנתה. שלושה וחצי צעדים ראשונים בגיל שנה. שלוש מילים וחצי מלמול באוזני אימה. בגיל שלוש וחצי יצאו שתיהן על אופניים להקיף את החצר הגדולה. את שלושים וחמש הדקות של 'שעת האהבה' מתחה אורנה לשעה בלי כל בושה. בגיל חמש בוטלה ה'השכבה' ואור עברה לגור בחדר של אימה. בפתיחת כיתה א' התקבצו נרגשים שלושים וחמישה ילדים והרבה בני משפחה, מחציתם בני המשק ומחציתם מהעיר הקרובה – באוויר כבר נראו סימני ה'הפרטה'. אירנה מאבדת באיטיות את צלילות מחשבתה, מאירה מעבירה את מיטב שעותיה בקופת חולים או בבדיקות דם במרפאה, אורנה מתרפקת בכל רגע פנוי על גידול ילדתה האהובה ואור – אוספת בטבעיות את אהבתן, משיבה להן, מבלי דעת, בקיום שבועתן: באמת 'רגילה'.

    *  

    ועכשיו, בקיץ אלפיים ושש אור כבר בת שש עשרה, הן מלוות אותה למסע למולדת הארורה, ממנה ברחו אירנה ומאירה ברכבת האחרונה לפני שבעים שנה. כשנפרדו ממנה בשדה התעופה, אירנה בכיסא גלגלים, מאירה נעזרת במקל הליכה, אורנה מנווטת את עגלת המזוודות הכבדה, ראתה שלושה דורות של נשים אמיצות, שורדות, משגרות אליה חיזוק ואהבה. בשובה קיבלו אותה רק שניים. אירנה לא עמדה בעוצמה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (34)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/9/11 10:09:
      אוי עליזהל'ה את כל כך מרגשת. וכתבת את קיומיינו. יפה עד מאד. תודה שהבאת אותי לכאן.
        28/8/11 10:01:
      מרגש מאד
        31/3/11 20:41:

      אי אפשר להתעלם מהמועקה של המחנות , מצד אחד מה ששומר על שפיות זה החזרה הריטואלית על המספר שלושה וחצי, או שלושים וחמש,
      ומצד שני זה לא נותן לנו לשכוח את העבר,
      ככל שהקבוץ היה כור היתוך ליצירת דמוי חדש של הצבר שנולד בארץ , שלא דבקו בו שאריות מהשואה ,
      התברר שגם מי שלא עבר את השואה והוא דור שני,
      גם אז הוא לא יצא נקי מהשלכות של השואה,
      אבי זכרונו לברכה שהצליח לעלות מפולניה, כמה ימים לפני שפולין נכבשה בידי הנאצים, ואף הצליח לעלות אתו בני נוער במסגרת הכשרת הישוב,הוריו ששה מאחיו ואחותו נרצחו
      כמו יתר יהודי מלניצה שנשארו בעיירה,
      ואני בנו בכורו ספגתי את השואה דרך שתיקותיו,
      חוץ ממילים ספורות על משפחתו, כמעט ולא דיבר
      על התקופה ההיא, אינני זוכר אפילו שהתעניין במשפט איכמן
      שכולם היו רתוקים אז למסכים בשחור לבן,
      בידידות רבה אשר

        10/2/11 22:49:
      מינורי ויפה.
        29/9/10 08:21:
      ועוד אחזור...
        15/8/10 23:19:
      וואו, קראתי בנשימה עצורה...
      כמה היסטוריה מקופלת כאן בכזו רגישות.
      איזה סיפור...
      ואת...סופרת.
        15/8/10 22:16:

      צטט: א ח א ב 2010-08-15 09:31:28

      פוסט משובח , מרגש ומחכים.
      שלושה שורות של הישרדות במציאות המאה העשרים.
      סגירת מעגל מדהימה ...!!

      *

      אכן, שלושה ו...עוד רגע שלושה וחצי

      כי דניאל , בכורתי , לה כתבתי את הסיפור כשיצאה לפולין

      עכשיו היא מפקדת בצבא ועוד רגע כבר דור חדש נוסף יוצא לחיים

      מקווה שבהרבה יותר בטחון , בטוח שיותר עם משא של עוצמה .

      תודה .

        15/8/10 09:31:
      פוסט משובח , מרגש ומחכים.
      שלושה שורות של הישרדות במציאות המאה העשרים.
      סגירת מעגל מדהימה ...!!
        12/12/09 18:28:

      יהודית יקרה

      אין לי מילים להביע הזדהות.

      גםאני קצת דורשני, והקצת בא מהעובדה שגדלתי ב"חברה משוחררת"

      בעיקר בגלל ה"מרחק" מההורים בלילות, שהם כידוע החלק הקשה,

      וגםאני כאמא לא יכולתי להצטרף למסע של ביתי ונאלצתי לחכות לה כאן,

      ו... הסיפור הזה נסע אליה לפולין במעטפה וניתן לה ביום הביקור באושוויץ

      על ידי המורה שלה. והיה קשה לה והיה קשה לי.

      ולמרות שהוא אינו סיפור המבוסס על האוטוביוגרפיה המשפחתית שלנו

      הוא מקפל בתוכו את המסר החשוב ביותר בעיני לדורהבא :

      תכירו, תלמדו, תפנימו, תזכרו, תזכירו אבל אל תהפכו זאת לחלק מחייכם

      ההפך - אתם דור השחרור האמיתי - זה שאני לא זכיתי לו ממש - רק חלקית.

      תודה גדולה.

      קראת לרשימה "משאות", זה המשא של הורינו העובר כצו מורשת אל ילדינו. הם חנכו אותנו לא לשכוח. לי היתה בעיה עם המשא הזה, כדור שני לניצולי שואה נפגשתי עם דור שני לילדי נאצים בניו-יורק בשנת 1980, כאשר התנועה הניאו נאצית היתה בשיאה.
      גדלתי בתוך קהילה תלושה ומיותמת עם פחדים וצעקות בלילות. סיוטי בלהה בימים. רוב האנשים ששרדו את אושוויץ,מטהאוזן וגוזן, היו ילדים בגילו של אבי עשר, הם שימשו ככוח עבודה שסחב אבנים גדולות למחצבה.כאשר עלו ארצה והעבירו אותם משער העליה בחיפה לבית שאן, הם התגוררו במקומות של דוברי השפה. באידיש בכו, והסתירו מילדיהם את פחדם וסבלם, או גוננו באהבתם, או חנקו את ילדהם באהבתם, הסתירו מתחת למיטה דברי מזון.

      מהמשפחה של אבי, רק הוא שרד. את המשא הקשה משם סיפר לי, כשנזקקתי לכתיבת חיבור בבית הספר. אחרי כתיבת החיבור לא יכולתי לישון לילות, תמיד עם אור דלוק, ברגע שהייתי עוצמת עיניים הייתי במחנה ריכוז או בגטו צועקת לאחיי להתרחק מהגדר, כי היא מחושמלת. מי שהצליח להוציא אותי היו שני אנשים יקרים : המורה שלי לספרות בת שבע שריף שהפגישה אותי עם יחיאל דינור,(קצטניק), הפגישות איתו היו יותר טובות מפגישות עם פסיכולוג. בכי כזה לא זכור לי. הבכי הזה ניקה לי את הנשמה.

      כשהפכתי לאם והייתי מורה מחנכת, רציתי לסגור מעגל שורשים בגרמניה ובפולין עם תלמידיי. גם עכשיו יש משלחות נוער מבית הספר, רציתי שוב, קיבלתי סירוב מוחלט, "את שייכת לאולפן,את לא יכולה". לא ביקשתי יותר.אני יודעת שאין מתנדבים ליציאה עם המשלחת הבית ספרית, מבחינתי רעות בתי סוגרת לי את המעגל הזה.רק שהיא שם יומיים וטרם התקשרה הביתה, הנתק הזה לא פשוט. זו פעם ראשונה שהיא טסה לבד בלי המשפחה.

      "משאות" קראת לסיפורך המרתק שהאיר בי נקודות שלא חשבתי שאכתוב פה. מעגל בן דורי מואר הבאת הנה, של אומץ, נחישות  והקרבה עצמית. תודה עליזהל'ה שהזמנת אותי לכתיבה מרתקת, מרגשת ששחררה את הדמעות האצורות שלי מיום טיסתה של בתי. תודה*

        2/8/09 11:48:

      צטט: hkadman 2009-08-01 18:23:36

      סיפור מעולה ומרתק, תודה עליזלה.

      המילים שלך מחזקות אותי בכתיבה . תודה .

       

        2/8/09 11:46:

      צטט: forte nina 2009-08-01 17:32:59

      אויש עליזה לה איזו עוצמות .בא לבכות...אני פשוט גמורה.

      ענקית.כתיבה ארגון זכרון פרטים שפה הכל 

      מדהימה שכמוך!

      אם ההתרגשות שלי בעת הכתיבה עברה גם לך

      כמו לביתי ובני כיתתה שקיבלו אותו במהלך המסע

      אזיי זכיתי .   תודה .

       

        1/8/09 18:23:
      סיפור מעולה ומרתק, תודה עליזלה.
        1/8/09 17:32:

      אויש עליזה לה איזו עוצמות .בא לבכות...אני פשוט גמורה.

      ענקית.כתיבה ארגון זכרון פרטים שפה הכל 

      מדהימה שכמוך!

        21/4/09 11:38:

      צטט: עליזהלה 2009-04-21 09:52:16

      צטט: d.double you 2009-04-21 09:29:38

      קראתי בהתרגשות - ובענין. ראיתי אתמול את הסרט ההתנגדות וכשיצאתי חשבתי על זה שלמרות שאני לא הייתי בשואה-בכל התקופה שילדי גדלו תמיד דאגתי שייהו להם נעליים נוחות להליכה בארון למקרה שצריך לברוח ולהיות פליטים שהולכים קילומטרים. היום מוזר לי עם המחשבה הזו ובכל מקרה פה אין כל כך לאן לברוח לעומת יערות אירופה. התיאור שלך של הדורות נהדר וכמובן שאני תמיד אראה לנגד עיני את הנעליים האדומות על השביל של הקיבוץ.

       

      תודה יקירתי

      אני חושבת שצריך להכיר ולדעת אבל

      לשחרר את הדור הבא ממועקת הנעליים והמזוודה

      המוכנים לצאת לדרך בכל עת.

      יש לנו כבר מספיק בטחון בשביל שלא נזדקק להם...

      (אני מקווה...)

       

       נו.

        21/4/09 09:52:

      צטט: d.double you 2009-04-21 09:29:38

      קראתי בהתרגשות - ובענין. ראיתי אתמול את הסרט ההתנגדות וכשיצאתי חשבתי על זה שלמרות שאני לא הייתי בשואה-בכל התקופה שילדי גדלו תמיד דאגתי שייהו להם נעליים נוחות להליכה בארון למקרה שצריך לברוח ולהיות פליטים שהולכים קילומטרים. היום מוזר לי עם המחשבה הזו ובכל מקרה פה אין כל כך לאן לברוח לעומת יערות אירופה. התיאור שלך של הדורות נהדר וכמובן שאני תמיד אראה לנגד עיני את הנעליים האדומות על השביל של הקיבוץ.

       

      תודה יקירתי

      אני חושבת שצריך להכיר ולדעת אבל

      לשחרר את הדור הבא ממועקת הנעליים והמזוודה

      המוכנים לצאת לדרך בכל עת.

      יש לנו כבר מספיק בטחון בשביל שלא נזדקק להם...

      (אני מקווה...)

        21/4/09 09:29:
      קראתי בהתרגשות - ובענין. ראיתי אתמול את הסרט ההתנגדות וכשיצאתי חשבתי על זה שלמרות שאני לא הייתי בשואה-בכל התקופה שילדי גדלו תמיד דאגתי שייהו להם נעליים נוחות להליכה בארון למקרה שצריך לברוח ולהיות פליטים שהולכים קילומטרים. היום מוזר לי עם המחשבה הזו ובכל מקרה פה אין כל כך לאן לברוח לעומת יערות אירופה. התיאור שלך של הדורות נהדר וכמובן שאני תמיד אראה לנגד עיני את הנעליים האדומות על השביל של הקיבוץ.
        18/4/09 14:34:


      עליזה,

      עכישו הכרנו כאן והנה הכרתי אותך.

       

      חזק.

        18/4/09 14:33:

      צטט: 1noga 2008-12-10 08:35:51

      צטט: honi hameagel 2008-12-10 08:24:39


      אני מסכים איתך לחלוטין,

      גיל 16 זה מוקדם בכדי לראות את הזוועה

      אני הייתי שם בגיל 35 וזה לא היה קל...

      אני לא בטוח שזו הצורה לשכנע את הנוער

      שהעולם כולו אנטישמי (לא כולו - רק רובו)

      אבל מדינת ישראל ניכסה את השואה

      כהצדקה לקיום המדינה...

      אם המשוואה הזו נכונה אזי "בזכות" היטלר קמה המדינה...

      רפרוף שטחי בהיסטוריה יגלה שהיו תהליכים אחרים ומוקדמים יותר

      מעורבים.

      הצהרת בלפור. הספר הלבן ועוד...

      לא רק היטלר "עזר" לציונות...

      אני רוצה לחלוק עליך במקצת אם יורשה לי

      תכלית מסע זה היא  זה לראות היכן התרחשה הזוועה, ולראות עד אילו מימדים תפחה

      האיזורים הפסטורליים, הסביבה, ולמה דוקא שם אירע מה שאירע,

      שתי בנותי נסעו לשם, וחזרו עם ה"חוויה" והידיעה, שאין לנו ארץ אחרת.

      לא "בזכות" היטלר קמה המדינה, הרי כל המוסדות הציוניים היו להם כאן סניפים

      ולפני המלחמה בהחלט היו כאן חיים יהודים ישראליים אוטונומיים,

      אך בהחלט מלחמת העולם השניה היתה "זרז" להקמת המדינה.

      "המשא " בהחלט לא קל, אך הידיעה שיש לנו כברת ארץ משלנו,

      שאליה תמיד נוכל לחזור היא התובנה שמפיקים רבים מן המבקרים.

      לכן, לדעתי המסעות לפולין חשובים עד מאוד.

       

       

      תיקון מהותי אך קל:

      "...שממנה" נוכל תמיד לצאת "ואליה לחזור", חופש הבחירה.

       

        18/4/09 02:07:
      עליזהלה, יצאתי בזכותך למסע מדהים. מ ד ה ים.
        17/4/09 17:51:

      סאגה מרתקת. ריגשת אותי, עליזה*
        1/4/09 18:05:

      אכן, נושא כאוב ולא פתור,

      את המכתב הזה כתבתי לביתי הבכורה לפני שנתיים

      עוד שנה אצטרך לחשוב על כך שוב לקראת צאתה של ביתי השנייה

      והתשובות כלל לא ברורות...

      בכל אופן במכתב ניסיתי להביע את התחושה שיש צורך לדעת ולהכיר את המקור

      אך אסור לעשות זאת בהטלת מטען כבד מדי על נשמות צעירות

      השבוע שוב דיברתי עם הבכורה שעומדת לפני גיוס

      והיא אומרת "אל תשלחי אותה, היא לא תפיק מזה כלום, עדיף טיול לרמת הגולן..."

      תודה לך.

        1/4/09 15:37:


      הי עליזה,

       

      תודה על הפוסט.

      התרוממות הניצולים כעוף החול לאחר המלחמה ושיקום חייהם וחיי משפחתם תוך הפיכתם לחברים תורמים בחברה (בין אם עלו לישראל או המשיכו את חייהם בארץ אחרת) הוא סיפור מופלא שזכיתי להכיר ממשפחתי וממשפחות רבות אחרות.

      כתיכוניסט אימי לא רצתה שאסע ל"סיור מחנות" והדבר קרה רק לפני כ-3 שנים כשהצטרפתי כרופא מלווה למשלחת של אחד התיכונים. כשנה וחצי לפני זה משפחתי ואני נסענו עם אימי לסיור בעיירות ילדותה וילדות הוריה בהונגריה (אימי נולדה בהונגריה לאחר המלחמה ועלתה לארץ עם משפחתה ב-1950).

      בדיעבד, ואדבר בשם עצמי בלבד, אני שמח שלא נסעתי בתיכון. לא הייתי בשל לאבל המאורגן המעורבב ב"טיול שנתי". זו הסיבה שגם בהמשך סירבתי להצטרף למשלחות של "עדים במדים" כשהוצע לי.  

      אני מניח שלבני נוער רבים סיור כזה במתכונתו הרווחת מתאים, אך בהחלט לא לכולם - תלוי בבגרותם ומטענם האישי והמשפחתי.

       

      אני מאחל לך שתמשיכי להעניק לביתך את כל המטענים שדרושים לה (גם אם לעיתים נראה כי הם מכבידים)

        31/3/09 23:09:

      צטט: עדית... 2009-01-13 21:40:55


      יש לי צמרמורת לאורך כל הגב.

      והרבה דמעות בעיניים.

      ומעבר לזה - אני לא רוצה להגיד כלום. כי את, את הכול כתבת. ועכשיו צריך לשתוק ולהקשיב. ולהרהר -

       

       

      תודה.

      מסכים עם עדית,

      והקצב הזה של שלוש ושלוש וחצי קיבת אצלי הד של רכבת נוסעת.

       

        13/1/09 21:40:


      יש לי צמרמורת לאורך כל הגב.

      והרבה דמעות בעיניים.

      ומעבר לזה - אני לא רוצה להגיד כלום. כי את, את הכול כתבת. ועכשיו צריך לשתוק ולהקשיב. ולהרהר -

       

       

      תודה.

        13/1/09 20:23:

      מגש הכסף.

        10/12/08 14:00:


      תודה לכם יקירי המלומדים

      אכן דברי טעם.

      נראה לי שנשמעים יותר ויותר קולות לשינוי אופי המסעות לפולין מהרבה סיבות

      מטחנת הכסף/לילות הבילוי והשתיה ברחבי ורשה/מחיר נפשי יקר לצעירים ועוד..

      אני רק רציתי לחסוך מהילדים שלי את הכובד של ה"משא"

      כי אני והדור שלי סחבנו כבר מספיק.

      מבחינת העולם המצומצם של משפחתי

      זה היה הרבה יותר חשוב.

      ועוד - המכתב הזה הוקרא בפני כל הכיתה והמורים המלווים בערב שלאחר הביקור באושוויץ

      ורבים מהילדים תמכו והזדהו עם הרצון ל"ילדות רגילה" ושיחרור מה"משא"

      [מבלי לגרוע אפילו במעט מהחשש של אי הידיעה והבורות].

        10/12/08 09:08:

      צטט: 1noga 2008-12-10 08:35:51

      צטט: honi hameagel 2008-12-10 08:24:39


      אני מסכים איתך לחלוטין,

      גיל 16 זה מוקדם בכדי לראות את הזוועה

      אני הייתי שם בגיל 35 וזה לא היה קל...

      אני לא בטוח שזו הצורה לשכנע את הנוער

      שהעולם כולו אנטישמי (לא כולו - רק רובו)

      אבל מדינת ישראל ניכסה את השואה

      כהצדקה לקיום המדינה...

      אם המשוואה הזו נכונה אזי "בזכות" היטלר קמה המדינה...

      רפרוף שטחי בהיסטוריה יגלה שהיו תהליכים אחרים ומוקדמים יותר

      מעורבים.

      הצהרת בלפור. הספר הלבן ועוד...

      לא רק היטלר "עזר" לציונות...

      אני רוצה לחלוק עליך במקצת אם יורשה לי

      תכלית מסע זה היא  זה לראות היכן התרחשה הזוועה, ולראות עד אילו מימדים תפחה

      האיזורים הפסטורליים, הסביבה, ולמה דוקא שם אירע מה שאירע,

      שתי בנותי נסעו לשם, וחזרו עם ה"חוויה" והידיעה, שאין לנו ארץ אחרת.

      לא "בזכות" היטלר קמה המדינה, הרי כל המוסדות הציוניים היו להם כאן סניפים

      ולפני המלחמה בהחלט היו כאן חיים יהודים ישראליים אוטונומיים,

      אך בהחלט מלחמת העולם השניה היתה "זרז" להקמת המדינה.

      "המשא " בהחלט לא קל, אך הידיעה שיש לנו כברת ארץ משלנו,

      שאליה תמיד נוכל לחזור היא התובנה שמפיקים רבים מן המבקרים.

      לכן, לדעתי המסעות לפולין חשובים עד מאוד.

       

       

       

      זו זכותך המלאה לחלוק עלי.

      בגיל 16 אינך יכול לתפוס את היקף הזוועה,

      למה דווקא שם?

      1 לא בשטח גרמניה

      2 צומת רכבות , לייעול תהליך השינוע.

      3 קירבה למפעלי תחמושת, כח אדם זמין וזול.

        10/12/08 08:35:

      צטט: honi hameagel 2008-12-10 08:24:39


      אני מסכים איתך לחלוטין,

      גיל 16 זה מוקדם בכדי לראות את הזוועה

      אני הייתי שם בגיל 35 וזה לא היה קל...

      אני לא בטוח שזו הצורה לשכנע את הנוער

      שהעולם כולו אנטישמי (לא כולו - רק רובו)

      אבל מדינת ישראל ניכסה את השואה

      כהצדקה לקיום המדינה...

      אם המשוואה הזו נכונה אזי "בזכות" היטלר קמה המדינה...

      רפרוף שטחי בהיסטוריה יגלה שהיו תהליכים אחרים ומוקדמים יותר

      מעורבים.

      הצהרת בלפור. הספר הלבן ועוד...

      לא רק היטלר "עזר" לציונות...

      אני רוצה לחלוק עליך במקצת אם יורשה לי

      תכלית מסע זה היא  זה לראות היכן התרחשה הזוועה, ולראות עד אילו מימדים תפחה

      האיזורים הפסטורליים, הסביבה, ולמה דוקא שם אירע מה שאירע,

      שתי בנותי נסעו לשם, וחזרו עם ה"חוויה" והידיעה, שאין לנו ארץ אחרת.

      לא "בזכות" היטלר קמה המדינה, הרי כל המוסדות הציוניים היו להם כאן סניפים

      ולפני המלחמה בהחלט היו כאן חיים יהודים ישראליים אוטונומיים,

      אך בהחלט מלחמת העולם השניה היתה "זרז" להקמת המדינה.

      "המשא " בהחלט לא קל, אך הידיעה שיש לנו כברת ארץ משלנו,

      שאליה תמיד נוכל לחזור היא התובנה שמפיקים רבים מן המבקרים.

      לכן, לדעתי המסעות לפולין חשובים עד מאוד.

       

       

        10/12/08 08:24:


      אני מסכים איתך לחלוטין,

      גיל 16 זה מוקדם בכדי לראות את הזוועה

      אני הייתי שם בגיל 35 וזה לא היה קל...

      אני לא בטוח שזו הצורה לשכנע את הנוער

      שהעולם כולו אנטישמי (לא כולו - רק רובו)

      אבל מדינת ישראל ניכסה את השואה

      כהצדקה לקיום המדינה...

      אם המשוואה הזו נכונה אזי "בזכות" היטלר קמה המדינה...

      רפרוף שטחי בהיסטוריה יגלה שהיו תהליכים אחרים ומוקדמים יותר

      מעורבים.

      הצהרת בלפור. הספר הלבן ועוד...

      לא רק היטלר "עזר" לציונות...

        9/12/08 13:25:

      צטט: 1noga 2008-12-09 13:19:35


      איך כתבת כזו סאגה

      והתקוה לא אבדה

      התהלכתי בין מילותיך המתארות ברגישות

      תקופה חשוכה והישרדות מופלאה

      תהליכי חיים שעברו כלאחר יד

      בכתיבה ענוגה מרתקת וסוחפת

      שושלת בנות האור - המאירות את גורלן

      כשמן,

      תודה לך שכתבת כך

      אשריך שזכית

       

       

      אשרי שזכיתי לתגובה כזו

      תודה לך יקירה,  תודה גדולה

       

        9/12/08 13:19:


      איך כתבת כזו סאגה

      והתקוה לא אבדה

      התהלכתי בין מילותיך המתארות ברגישות

      תקופה חשוכה והישרדות מופלאה

      תהליכי חיים שעברו כלאחר יד

      בכתיבה ענוגה מרתקת וסוחפת

      שושלת בנות האור - המאירות את גורלן

      כשמן,

      תודה לך שכתבת כך

      אשריך שזכית

       

       

        9/12/08 11:29:

      צטט: honi hameagel 2008-12-09 10:27:55


      דמעות בעיני , עליזה

      איך את מתמודדת במכתב אחד "פשוט" לכאורה

      עם כל ציוני הדרך של הקיום הישראלי הגאה

      שהוקם על החורבות האנושיים,של דור

      אלף תשע מאות שלושים ותשע...

       

      גאה? לא בטוח...

      והשאלה היא לא איך אני, דור שני לשואה מתמודדת

      השאלה היא איך הבת שלי, שאולי קיוויתי שלא יצמידו לה את התואר

      המזעזע 'דור שלישי' מתמודדת עם המסע הזה, ועוד בגיל 16?

      ולמה בכלל הפסיכולוגים של משרד החינוך חושבים שצריך לתת להם 'לסחוב' את המשא הזה?

      בכל מקרה תמיד אתה חכם ויקר לי

        9/12/08 10:27:


      דמעות בעיני , עליזה

      איך את מתמודדת במכתב אחד "פשוט" לכאורה

      עם כל ציוני הדרך של הקיום הישראלי הגאה

      שהוקם על החורבות האנושיים,של דור

      אלף תשע מאות שלושים ותשע...