המיטה מחכה לי. ממתינה בתוך חדר קטן, סדינים אדומים, ציפיות אדומות חולמות בהקיץ. תמונה אדומה, חברה ציירה, מוכשרת, זוג מתעלס. רק בתמונה. והאמת שבי משתוקקת לצאת לאויר העולם. והמיטה, עדיין ממתינה לי. בשמונה בבוקר יצלצל השעון. ליתר דיוק אני משנה- רבע לשמונה, כך שבמקרה ואלחץ כהרגלי על ה"נודניק"- יהיו לי 15 דקות תהילה מיטתיות נוספות.
בא לי לשיר עכשיו. גלי עטרי עולה לי בראש. כן, היא טובה, היא אמיתית, היא מוזיקה. גם אני מוזיקה. אני כל כך הרבה, עד כי בזמן האחרון חדלתי להכיר את עצמי, או אולי להיפך. ההיכרות מבהילה קצת. כבר הרבה זמן. הפחדים, האהבות, ההערכה, חוסר האמונה , האמונה, הכל מתערבב.
המיטה לוחשת לי שאבוא. מעודנת באישיותה החולמנית. התנור דולק, הורדתי את הגרביים הורודות שלי מרגליי. חם לי. התנור הזה עושה את העבודה כמו שצריך. גם חברת החשמל מלאת עשייה. לפחות הפידבק שם מדליק לה ת'תחת.
אוי, הטלפון הנייד שלי. אני צריכה לחבר אותו למטען. אם לא אחבר, תיגמר הסוללה ולא אקום בבוקר, ויש לי עבודה להגיע אליה, ואם לא אקום - לא אגיע, ולא נעים ולא מתאים ואנשים טובים באמצע הדרך. לא יפה לי. אני אחבר את המטען. כל לילה אותו חיבור.
בא לי כבר חיבור אחר. מטען נושם. חיבור דומה לזה שבתמונה האדומה שציירה לי חברה אהובה. מוכשרת. זוג מתעלס. רק בתמונה.
הגיעה העת. אני והמיטה מתחברות. לילה טוב.
|