מסביבה פרחים בכל הצבעים, היא מאושרת מכל צעד, השמש החזקה, מדגישה את הירוק בעיניה, ומחממת את עורה הצחור והחיוור. שינייה הלבנות מופיעות לפתע כשחיוך רחב מתפרס על פניה.
היא מעולם לא ראתה את הגן הקסום הזה שהתחבא כל השנים האלו ממש מתחתיה.
טיפות זוהרות קטנות של מים נופלות על תחתית מכנסיה, מרטיבות את רגליה ונעליה, אבל זה לא מפריע לה.
היא מהופנטת למראה המפל, שהתגלה פתאום בהמשך השביל. מי גשם טבעיים שנופלים אל אגם נקי וכחול, אושר ממלא את העצב בליבה, והיא מרגישה כמו נסיכה.
עכשיו היא כבר עברה את גשר העץ הצר והארוך שהוביל אותה בלי שום אזהרה או התראה היישר אל המציאות. היא מטפסת באיטיות במדרגות המובילות אל המלון בו היא עובדת,
ולאט לאט, זה נהיה יותר ויותר קשה, הטיפות התמימות שנחתו על מכנסיה מכבידות על רגליה, והעליה במדרגות נהיית מייאשת. אבל היא לא נעצרת, היא חייבת להמשיך לעלות, לחזור לשגרה המעייפת, לעבודה הקשה.
צל העצים כיבה את השמש, שכבר לא האירה את פניה, קור חזר לאשד עצמותיה. בחוסר רצון היא פותחת את דלת הכניסה הכבדה, חיוכה כבר הפך להבעה אטומה, מכנסיה נגררות על הריצפה, ומשאירות סימני משיכה רטובים אחריה.
היא נגשת אל עגלת הניקיון שהשאירה לא מזמן בפינת המסדרון, מוציאה את המטאטא, מתחילה לעבוד וחוזרת אל השגרה. |