בבוקרו של אותו בוקר מתיש, לאחר שהתיישבתי מול המסך המטושטש במשרדי, חשבתי לעצמי האם כל מה שאנחנו עושים כאן כדאי. אחרי הכל, אני עובדת בעבודה משעממת שאני לא ממש רוצה לעבוד בה, עברתי לגור זמנית במקום שאני לא רוצה להיות בו כדי לעבור לגור בדירה יפה שנמצאת במקום שאני לא ממש רוצה לעבור אליו. האם זה שווה את המאמץ. אחרי חשיבה של שניה או שתיים הגעתי במהירות הבזק למסקנה שכן. זה הכל שווה את זה, בגלל מיקה. את הכל אני עושה בשבילה. בשביל שהיא תוכל להעביר את החיים שלה במקום איכותי, עם אוכלוסיה איכותית וחינוך טוב, עם פחות זיהום אויר, ועם חברים קרובים, בבית עם גינה ומשחקים ואחים ואחיות. הכל כדי שהיא תהיה מאושרת. כי כשהיא מאושרת אני מאושרת, וזהו. הכל שווה את זה. הכל.

בדרך חזרה לדירה, עמדתי באוטוזבל, שהגיע באיחור אופנתי משהו (מזל שאילן לוקח את מיקה מהן היום, אחרת הייתי אוכלת אותה). ניסיתי לקרוא את הספר שלי "קפקא על החוף". בבית אין לי יותר מדי זמן לקרוא, ועד שמגיע הערב אני עייפה מכדי לסיים אפילו דף לפני שאני נופלת שדודה על הכרית. חשבתי לתומי שאוכל לקרוא קצת יותר ב"זמן הפנוי" שיש לי באוטובוס. כמובן שזה משהו שמראש נועד לכישלון. ניסיתי להבין איך בזמנו, כשהייתי בצבא, וביזבזתי את רוב יומי בנסיעה באוטובוסים, קראתי המון.ץ איך יכולתי לקרוא אז בלי לקבל בחילות נוראיות. סגרתי את הספר והתחלתי לעשות מה שעושים כל הנוסעים באוטובוס. בוהים! בהיתי על סביבותי, על האנשים המותשים סביבי, אלה שהם עבדים של הבוס, עבדים של התחבורה הציבורית, עבדים של הזמן ועבדים של הילדים/ ההורים. לידי עמדו כמה אנשים עם ריח של גרביים שלא כובסו כבר שנה, ומרחוק עמדו או ישבו המון אנשים שאני שמחה שאני לא צריכה לחשוב מה מזכיר לי הריח שלהם.

הרהרתי במקום שעברנו לגור בו ובסבתא, שעל אף 80 שנותיה היא עדיין עקרת בית למופת. הרהרתי בדרכיה המיושנות ועד כמה לא חסרה לה הקידמה כלל וכלל. נזכרתי עד כמה היא מתרגשת בכל בוקר כשהיא הולכת לקחת בלוקים של קרח מהבחור המסוקס. הסבתא הזו לימדה אותי שגם זקנות יכולות להיות חרמניות ושאולי אני צריכה להשגיח יותר טוב על אילן ברחבי הדירה הקטנה. נזכרתי בטעמו של החלב, 9000% שומן, שמונח על מיפתן הדלת כל בוקר, במקום הבקבוק הריק שמונח שם ערב קודם לכן. כמה תתאכזב היום הסבתא כשיגיע המקרר החדש שהזמנו והיא לא תזדקק עוד לבלוקים של קרח.

כהגעתי לתחנה, ירדתי מהר ונחפזתי הביתה. התגעגעתי לריח של מיקה היקרה שלי והייתי חייבת להתקלח. כשנכנסתי בדלת רצה אלי מיקה בזרועות פתוחות וקיבלה אותי בחיבוק לופת. אויש! איזה כיף זה. הסנפתי את הריח שלה ושיחררתי אותה לעיסוקיה. "המקרר הגיע כבר?" שאלתי את אילן. הוא הניד בשלילה. "מיקה אכלה כבר?" גם הפעם הוא הניד בשלילה. "מיקה, את רוצה אַם?" שאלתי אותה, אך ראיתי שהיא כבר החלה לזלול  בתיאבון את הצבעים שלה. שטפתי לה את הפה והכנתי לה פרוסה עם חמאת בוטנים. לאחר פחות משעה הגיע המשיח בדמותו של מקרר סמסונג חדש. יש! אפשר ללכת לשוק!!!