כותרות TheMarker >
    ';

    reality check point

    לא על כנפי נשרים

    לא על כנפי נשרים
    הוא בא, אם הוא בא,
    ולא שאגת אריות
    היא בשורת כניסתו.

    בסתר זוחל הוא כרמש,
    מגיח לפתע בשעת תרדמה
    מחשכת הפינות הזנוחות,
    הנגד אדם – הפאשיזם.

    אריה (לוין) דקר (1975). שירים. תל אביב: שחר.


    הבלוג הזה הוא בלוג עדויות מהמחסומים בעומק הגדה (ולא מעברי הגבול המצויים כמעט על הקו הירוק). אלו עדויות של אישה אחת, אני, שעומדת במחסומים כבר ארבע שנים וחצי, פעם בשבוע. אני מסתפקת בפרסום עדויות, לרוב מצולמות. את דעתי אני שומרת בדרך כלל לדיון המתנהל בתחתית כל פוסט.

    חופש הביטוי, כמו כל זכות אחרת איננו בלתי מוגבל. כשמצאתי עצמי נותנת במה לדוברים אלימים סגרתי את הבלוג לתגובה לחברים רשומים בלבד. תגובות אלימות מבריחות קוראים רציניים ומדרדרות את הדיון. הודעות אלימות, הודעות פח-זבל או כאלו שלא תורמות לדיון לא ימחקו, אבל חברותו של הכותב בבלוג תפסל כך שלא יוכל לשוב ולהשתתף בדיונים. חופש הביטוי אינו כולל את החירות לפגוע באחרים והוא אמור לממש את זכותי ואת זכותם של קוראי לעשות בבלוג שימוש מועיל.

    אם אתם רוצים להצטרף לבלוג כקוראים פעילים, הצעו לי חברות. המנעו ממכתבי נאצה, גם לפעילי זכויות אדם מותר לדבר. את אלו שישלחו, אפרסם בבלוג בציון שם הכותב. מכתבי הנאצה לא ימחקו, גם אם תגידו ש\"הלבנתי פניכם ברבים\" (כפי שטענו קודמיכם). חישבו לפני שאתם שולחים.

    החומרים בבלוג, כתובים ומצולמים, שמורים תחת זכויות יוצרים. כל שימוש בהם, חלקי או מלא, בהתאם לרוח הבלוג או שלא, ללא אישור ממני, איננו חוקי. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, לאחסן במאגר מידע או לעשות כל שימוש אחר אלא ברשות מפורשת ממני ובכתב.

    פעם גם אני לא חשבתי כמוני

    115 תגובות   יום שני, 8/12/08, 15:20

    אהוד אמיר (שהיום - גם הלווה לי חמישה שקלים לחניה, גם הסכים להחיות עם כבלים את המכונית החנוקה שלי - אם כי בסוף היא חוותה החלמה ספונטאנית מפתיעה - גם הציע לתת לי כמה מטבעות מפני שלא נשארו לי וגם התקשר לוודא שאני יודעת איך לצאת מגבעת רם לכביש ירושלים תל אביב) ביקש אותי לכתוב את הפוסט הזה, שיהיה פוסט חריג בבלוג החד ממדי והמונוטוני שלי.


    פעם גם אני לא חשבתי כמו שאני חושבת היום. הייתי, מה שאני קוראת היום 'שמאלנית כורסא'. חשבתי אז שהשמאל צודק אבל מגזים ובעיקר נוטה לקונספירציה ולפראנויות. חשבתי שכיבוש זה נורא אבל שישראל לא איבדה אמות מידה מוסריות. חשבתי שאפשר גם יהודית וגם דמוקרטית.

     

    אני לא לגמרי זוכרת איך קמתי מהכורסא. אני זוכרת רק שזה היה תהליך מאוד איטי ועמוס בתירוצים. משך שנים רציתי להצטרף למסיק. כל נובמבר ניסיתי לשכנע חבר טוב שנלך יחד. וכשהוא לא בא, היה לי תירוץ נהדר. אין לי עם מי ללכת.

     

    אבל אז קמתי מהכורסא. זה קרה לפני ארבע שנים בערך. הצטרפתי להפגנות בבילעין. דיסוננס קשה, כל פעיל שמאל מכיר אותו. כשפלסטינים צעקו 'אללה ווכבר', רציתי ללכת לעמוד ליד החיילים.

     

    בילעין היתה אז אלימה מידי בשבילי. באחת ההפגנות - כשכבר לא הזדחלתי בסוף המצעד, צעדנו לעבר הגדר - עף לי רסיס של רימון עשן לעין. כשחזרתי הביתה ידעתי שאני לא מוותרת, רק מחפשת לי מקום אחר. חשבתי על מחסום ווטש'. לא חשבתי שיהיה לי מקום בינהן, הן נורא מבוגרות, "אוסף של סבתות", אבל המחסומים סיקרנו אותי. כמה שבועות חלפו. בשישי בבוקר בשדרות בן ציון בתל אביב פגשתי קבוצה של נשים בשחור. שאלתי אותן על מחסום וטש'. כך פגשתי את אלכס. קבעתי איתה ליום ראשון.

     

    אלכס וסוזן אספו אותי על הטיילת ליד מסגד חסן בק, גרתי אז בכרם. התחלנו בג'אברה, המשכנו משם למחסום ענבטא (טול כרם). זה היה בדצמבר, רעדתי מקור. קבוצה של כעשרים פלסטינים חיכו בצד שבידוק רכבים יגמר והחיילים יסמנו להם - תנועת יד קטנה של 'בוא הנה'. הלכתי לעמוד איתם. גם היום, תמיד, כשזה אפשרי, אני עומדת איתם. אבל בסוף הם תמיד נשארים במכלאה, ואני עוזבת, חוזרת לתל אביב, לחיים שלי בצד המואר של העולם. 

     

    המשכנו למחסום בית איבא, ממערב לשכם. שלוש שעות עמדנו מאחורי הקרוסלות. משם לצומת ג'ית ומשם למחסום זעטרא בצומת תפוח. בערב, אחרי שנפרדתי מסוזן המשכתי ללכת בסמטאות בכרם. היה קר וכבר היה מאוחר אבל לא רציתי ללכת הביתה. גרתי אז לבד. הלכתי ל'מטבחון' לאכול ארוחת ערב. משם מקלחת והלכתי לישון.

     

    לפני כמה שבועות התקשרתי לסוזן. הייתי במחסום בית איבא. פלסטינאי שתפס איתה טרמפ שכח את הטלפון שלו ברכב שלה. היא אמרה לי - היא אומרת לי את זה לעיתים קרובות - "לא חשבתי שתבואי שוב. כל כך רעדת".

     

    קשה לתאר את התהליך שעברתי. זה תהליך מורכב ועצוב ומכאיב ומזקין של התפכחות. לא תמיד אני מבינה אותו לגמרי. אבל היום אני יודעת שהשמאל לא הגזים. אלו פעילים שיצאו לשטח, נחשפו לחצר האחורית של מדינת ישראל וחזרו משם עם תובנות. שווה להקשיב להם. ראינו משהו שאתם לא ראיתם.

     


    אולי זה, בקצרה, מה שהשמאל הבין: שאי אפשר להחזיק את המקל משני קצותיו. גם לדבר על רשות פלסטינית וגם להתנגד לפינוי הגדה ממתנחלים. גם להגיד "תראו מה קרה אחרי ההתנתקות" וגם לא להבין שהכיבוש ברצועה לא נגמר מפני שישראל מחזיקה את הרצועה במצור. גם לרצות להיות חלק מהעולם החופשי וגם להנהיג שלטון אפרטהייד. אין חצי כיבוש, אין כיבוש נאור, ואין גם יהודית וגם דמוקרטית.


    אהוד, בשבוע הבא תהיה לי קצת עבודה בספריה בקמפוס גבעת רם. אותו ספסל?

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (103)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/3/10 19:34:


      אני הגעתי לכאן ממצור זה לא רק סרט.

      ועדיין לא קמתי מהכורסא

        1/2/10 22:41:

      צטט: שיטה מצויה 2010-02-01 22:26:56

      זה באמת מכאיב. וזה פשוט: הרוב לא יודעים, כי הם לא רוצים לדעת.כנראה שאיפשהו הם יודעים שזה מכאיב ובלתי נסבל.הבורות עצומה. מרקיעת שחקים.

      מכל מקום אני מוכרחה להתקרצץ קצת. לא כל פעיל שמאל רוצה ללכת לעמוד ליד החיילים כשצועקים אללהו אכבר. ממש לא.

      (ויש לדייק בשמות: אללהו אכבר, שפירושו אלוהים גדול. וג'בארה, ענבתא, זעתרה. משום מה יהודים לא מסוגלים לכתוב שום דבר בערבית בלי להזיז את המקום של הא' או לתקוע אותה גם כשלא צריך.)

      אני דיסלקטית. גם בעברית אני לא תמיד כותבת כמו שצריך. ממני לא כדאי ללמוד איות.

       

      לא כל פעיל שמאל. אבל מפעילי שמאל שהוריהם אינם פעילים בעצמם, והם גדלו בתוך האוטוסוגסטיה הישראלית החובקת כל, כמוני, אני שומעת על הדיסוננס הזה הרבה. זה עובר בהמשך ככל שדברים מתבהרים.

       

      בעיני חלק אימננטי מהישראליות הוא איזו תחושה שאנחנו יודעים. יודעים היסטוריה, מכירים את הגאוגרפיה של 'ארץישראל'. אין ישראלי שלא חושב, באמת אבל, שיש דברים בהיסטוריה של מדינתו ובהווה שלה שהוא אינו יודע. כאילו הידע הזה מועבר לנו בגנים. ולגמרי לא ככה, ולגמרי לא במקרה. הבלוג הזה התחיל לדגדג לי כשהתחלתי לקבל מיילים מחבר אמריקאי, סטיוארט, שסיפר על המחסומים ועל החומה. שאלתי אותו אם הוא קורא ושומע חדשות כל יום. הוא אמר שלהפך, שהוא מנסה להמנע. חשבתי שזה לא יתכן שאמריקאי שלא מתעניין בחדשות ידע על הנעשה בגדה יותר מישראלי ששומע חדשות כמעט בכפיתיות.  

        1/2/10 22:26:

      זה באמת מכאיב. וזה פשוט: הרוב לא יודעים, כי הם לא רוצים לדעת.כנראה שאיפשהו הם יודעים שזה מכאיב ובלתי נסבל.הבורות עצומה. מרקיעת שחקים.

      מכל מקום אני מוכרחה להתקרצץ קצת. לא כל פעיל שמאל רוצה ללכת לעמוד ליד החיילים כשצועקים אללהו אכבר. ממש לא.

      (ויש לדייק בשמות: אללהו אכבר, שפירושו אלוהים גדול. וג'בארה, ענבתא, זעתרה. משום מה יהודים לא מסוגלים לכתוב שום דבר בערבית בלי להזיז את המקום של הא' או לתקוע אותה גם כשלא צריך.)

        4/10/09 08:50:

      לא יודעת למה דווקא היום אני מגיעה לפוסטים האלה. בטח הסיבה תתבהר לי בהמשך היום או השבוע או החיים. אבל יערת - יקרת לי מאוד, את והבמה הנדירה שאת נותנת כאן לאנשים, והיכולת שלך ושל חברייך לפוסט לדבר, גם אם לא תמיד מסכימים.

       

      *

       

      חיבוןק ותודה

      שושי שמיר

        16/1/09 12:30:
       

      כאן בשיפולי הגבעות, מול השקיעה

      וכוָנת הזמן,

      ליד בֻּסתנים ערופי צל -

      מעשה אסירים,

      מעשה מבטלים,

      נגדל את התקוה

       

      מחמוד דרוויש

        15/1/09 21:22:


      כדי להגשים חלום אחד ישן,

      יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם.

      כדי להגשים חלום אחד ישן

      יש צורך במיליון חולמים שלא אוטמים את אוזניהם..

       

      בועז שרעבי  - מקום בלב

        15/1/09 09:03:

      צטט: when the rain 2009-01-15 00:51:52

      אני מבינה אותך עדית ומעריצה אותך יערה על האומץ. פשוט אומץ בל יתואר.

       

      קראתי את הפוסט הזה לראשונה אתמול. קראתי וקראתי ולא יכולתי לעזוב.

      מעריצה אותך יערת על הכוחות ללכת לשם על אף ולמרות. אני זוכרת את המראות.

       

      את המסיקים את האנשים שגיליתי שם. היה מופלא לגלות שם את הנשמות

      אשר תחת הכול ועם כל הסגר וההתנכלויות - הם אלה שניגבו את הדמעות.

      הם שעודדו אותי שעוד יהיה טוב. הם אלה שנטעו את התקווה כל פעם שנשבר

      הם שנתנו את הכוחות להמשיך. זה נמשך כשנה. אולי קצת יותר עד שלא יכולתי עוד.

      היה כואב במיוחד כשנפקחו העיניים לסיטואצית הקיום שם. כשהבנתי את שלא

      הבנתי קודם לכן. צריך ליסוע ולראות. אי אפשר להבין את זה מרחוק.

      צריך לגשת לשם. כל כך קרוב - ממש לא הרחק מכאן אבל עולם אחר לגמרי.

      צריך לראות- את זילות חייהם של הפלסטינאים החיים שם  בעיני החוק. בעיני הכול. 

       

      זוכרת את המתנחלים שהיו יורדים אלינו לפני כניסת שבת אל מטעי הזיתים

      עם שלטים ומצלמות. קראו לנו בשמות. עשו שם שמות.

      עצים פצועים ולב פתוח שמופתע בכל פעם מחדש כאשר ננעץ בו עוד חץ של שנאה.

       

      לבסוף היה קשה מידי לראות. היה קשה מידי לחזור ולהכנס למציאות הזאת

      ההזויה. הבלתי נתפסת. גם הליסוע לשם לראות ולגלות וגם הלחזור לעיר

      ולהרגיש זר ונוכרי "ברחוב היהודי". קשה להיות "יצור שוליים" כזה כמו

      שיערה  הגדירה כל כך מדויק. נורא קשה עם החיצים האלה.

       

      החלטתי להפסיק ללכת לשם. להפסיק לראות ולחזור.

      אלה מינונים גדולים מידי עבורי של חוסר צדק ושל מציאות הזויה.

      והכי קשה זה לחיות אחר כך כאן - בין אנשים שעוורים לכך,

      שלא יודעים על כך דבר  - כאילו לא אירע דבר. 

       

      קראתי אמש וניזכרתי בהכול.  

       

      The Wild West Bank   מציאות הזויה.

       

      הייתי מביאה משם ארגזי שמן זית ומנסה למוכרם לחברים ולאנשים.

      שאלו אותי פעם אם אני בטוחה שהשמן אינו מורעל.

      לא - השמן לא היה מורעל אבל כל שאלה כזו היתה פוצעת כמו חץ מורעל.

       

      פעם הבוס שלי נכנס לחדרי, נעמד ליד המשקוף, יד על מותנו וקמט עמוק

      בין גבותיו, הוא שאל האם נכון שאני אוספת שמיכות עבור מחבלים.

      הוא ביקש ממני לחדול. (..אספנו אז ציוד עבור החברים שוכני המערות בדרום הר חברון).

       

      אתמול כשסיימתי לקרוא את הפוסט - אחרי שנזכרתי בכול -

      יצא לי מין בכי כזה גדול. התפרקה שם איזו פקעת שישבה לי שנים בגרון. 

       

      הבוקר הרמתי טלפון לחבר מהכפר (על כביש 60 לא רחוק מצומת תפוח).

      לא דיברתי איתו שנתיים לפחות.. כל נובמבר אני אומרת שאלך למסוק.

      ולא הולכת כי אין לי את הכוחות. הייתי חוזרת משם עצובה ופצועה.
      יש לו כבר ארבעה ילדים. אמא שלו בסדר ואחיו התחתן. ולאחיו השני

      נולדה עוד ילדה. הם שואלים עלייך. למה את לא באה יותר.

       

      מעריצה את יערת ואת שכמותה. אינני כמותה. 

      תמשיכי יערת. תודה.

       

       

      (אני מוותרת על הניסיון לתאר מה הרגשתי כשקראתי את מה שכתבת. אסמן משפט אחד שלך, נכון ומדויק ומתמצת בפשטות את כל מה שהבלוג שלי מנסה להגיד בהרים של מילים, ואודה לך מעומק הלב).

        15/1/09 06:45:

      מדינת לאום? מדינת כל אזרחיה? מדינתו של העם היהודי, הפלסטיני? מה עם אלה מאנגולה וגאנה בתחנה המרכזית של תל אביב? מה עם הפיליפינים והסינים?

      מה הופך חבורת אנשים שיושבת במקום אחד הרבה שנים לעם? התשובה טמונה בשאלה. 

      יכול להיות שבעוד הרבה שנים, תישכח סיבת המריבה הזאת ורק הדי התותחים ימשיכו להישמע. ואז יגיע אולי הרגע שבו אנשים יביטו זה בזה ויראו - אחי אתה. על זה אני חולמת בימים ובלילות. 

      איכשהו בדרך יתפרק כל המבנה הדתי המוזר שרובנו מתקוממים נגדו - נישואים וגירושים ברבנות,  וכל מיני טקסים דתיים אחרים שמתערבים בעניינים שאינם עניינם, אצל אנשים שכל קשר בינם לבין "דת" כבר מזמן איבד את  האותנטיות שלו. 

      בארץ ישראל קם העם הישראלי. זה קורה ממש עכשיו. בהתחלה לא היינו יותר מאשר כמה שבטים פראיים למחצה שחזון משותף איחד אותם, אמנם בדרך עקובה מדם. ההיסטוריה חוזרת,  אבל היא תמיד אחרת. ובסופו של דבר יהיה כאן שקט ותהיה אחדות.

      זה החלום שלי.

       

        15/1/09 00:51:

      צטט: עדית... 2008-12-22 20:46:39


      דברים עובדים אצלי לאט. ולא מפני שיש לי איזה שהם ספקות בכל הקשור לדעות הפוליטיות שלי.

      אלא שהיום, בניגוד לפעם, קשה לי יותר לראות כמה המצב שלנו עצוב.

      קראתי את הפוסט שלך אתמול ובעקבותיו קראתי עוד כמה, ולא הגבתי מיד מפני שחיפשתי משהו נורא חכם להגיד. משהו שלא אמרתי עדיין מאז שמצאתי את עצמי בפעם הראשונה מפגינה. אז זה היה לפני 24 שנים, כשהפכתי לאימא והבנתי שעכשיו זה לא סתם פוליטיקה כמו ספורט, אלא כערך קיומי למען הילדים שלי. מאז צברתי קילומטראז' ענק בהפגנות, וקילומטראז' ענק בעצב. ועדיין לא מצאתי משהו נורא חכם להגיד שלא אמרו במקומי הרבה אנשים טובים - ואמרו טוב יותר ממני. ועדיין אנחנו באותו מצב.

       

      לפני כמה ימים שלח לי ידיד מרמאללה כמה תמונות של מטע זיתים שהושחת על ידי מתנחלים. לא פתחתי את התמונות כי לא יכולתי להביא את עצמי להסתכל עליהן. רציתי לצרף אחת מהן לכאן, לתגובה, וכבר הייתי חייבת לפתוח את התיקיה עם הצילומים. אז - אני לא מצליחה לצרף לכאן תמונה. אולי אמצא דרך אחרת לעשות זאת.

      אני יודעת שאלה רק עצים. אז מה אם הם עתיקים, אז מה אם הם לא בני אדם, לא תינוקות שמתו במחסום ולא נשים שהושפלו ע"י ילדים בני 19 - בכל זאת קשה להסתכל על התמונות.

       

      אני לא יודעת איך לסיים את ה"תגובה" הזאת. כמו שהיה לי קשה להתחיל אותה.

      חנוכה עכשיו.

      אנחנו צריכים אור. כי הכיבוש הזה מחשיך אותנו מבפנים, מפייח לנו את הראייה ואת הקשב ואת האנושיות.

      אנחנו צריכים הרבה אור.

       

      אני מבינה אותך עדית ומעריצה אותך יערה על האומץ. פשוט אומץ בל יתואר.

       

      קראתי את הפוסט הזה לראשונה אתמול. קראתי וקראתי ולא יכולתי לעזוב.

      מעריצה אותך יערת על הכוחות ללכת לשם על אף ולמרות. אני זוכרת את המראות.

       

      את המסיקים את האנשים שגיליתי שם. היה מופלא לגלות שם את הנשמות

      אשר תחת הכול ועם כל הסגר וההתנכלויות - הם אלה שניגבו את הדמעות.

      הם שעודדו אותי שעוד יהיה טוב. הם אלה שנטעו את התקווה כל פעם שנשבר

      הם שנתנו את הכוחות להמשיך. זה נמשך כשנה. אולי קצת יותר עד שלא יכולתי עוד.

      היה כואב במיוחד כשנפקחו העיניים לסיטואצית הקיום שם. כשהבנתי את שלא

      הבנתי קודם לכן. צריך ליסוע ולראות. אי אפשר להבין את זה מרחוק.

      צריך לגשת לשם. כל כך קרוב - ממש לא הרחק מכאן אבל עולם אחר לגמרי.

      צריך לראות- את זילות חייהם של הפלסטינאים החיים שם  בעיני החוק. בעיני הכול. 

       

      זוכרת את המתנחלים שהיו יורדים אלינו לפני כניסת שבת אל מטעי הזיתים

      עם שלטים ומצלמות. קראו לנו בשמות. עשו שם שמות.

      עצים פצועים ולב פתוח שמופתע בכל פעם מחדש כאשר ננעץ בו עוד חץ של שנאה.

       

      לבסוף היה קשה מידי לראות. היה קשה מידי לחזור ולהכנס למציאות הזאת

      ההזויה. הבלתי נתפסת. גם הליסוע לשם לראות ולגלות וגם הלחזור לעיר

      ולהרגיש זר ונוכרי "ברחוב היהודי". קשה להיות "יצור שוליים" כזה כמו

      שיערה  הגדירה כל כך מדויק. נורא קשה עם החיצים האלה.

       

      החלטתי להפסיק ללכת לשם. להפסיק לראות ולחזור.

      אלה מינונים גדולים מידי עבורי של חוסר צדק ושל מציאות הזויה.

      והכי קשה זה לחיות אחר כך כאן - בין אנשים שעוורים לכך,

      שלא יודעים על כך דבר  - כאילו לא אירע דבר. 

       

      קראתי אמש וניזכרתי בהכול.  

       

      The Wild West Bank   מציאות הזויה.

       

      הייתי מביאה משם ארגזי שמן זית ומנסה למוכרם לחברים ולאנשים.

      שאלו אותי פעם אם אני בטוחה שהשמן אינו מורעל.

      לא - השמן לא היה מורעל אבל כל שאלה כזו היתה פוצעת כמו חץ מורעל.

       

      פעם הבוס שלי נכנס לחדרי, נעמד ליד המשקוף, יד על מותנו וקמט עמוק

      בין גבותיו, הוא שאל האם נכון שאני אוספת שמיכות עבור מחבלים.

      הוא ביקש ממני לחדול. (..אספנו אז ציוד עבור החברים שוכני המערות בדרום הר חברון).

       

      אתמול כשסיימתי לקרוא את הפוסט - אחרי שנזכרתי בכול -

      יצא לי מין בכי כזה גדול. התפרקה שם איזו פקעת שישבה לי שנים בגרון. 

       

      הבוקר הרמתי טלפון לחבר מהכפר (על כביש 60 לא רחוק מצומת תפוח).

      לא דיברתי איתו שנתיים לפחות.. כל נובמבר אני אומרת שאלך למסוק.

      ולא הולכת כי אין לי את הכוחות. הייתי חוזרת משם עצובה ופצועה.
      יש לו כבר ארבעה ילדים. אמא שלו בסדר ואחיו התחתן. ולאחיו השני

      נולדה עוד ילדה. הם שואלים עלייך. למה את לא באה יותר.

       

      מעריצה את יערת ואת שכמותה. אינני כמותה. 

      תמשיכי יערת. תודה.

       

        23/12/08 11:42:

      צטט: יערת דבש 2008-12-21 18:57:17

      צטט: sard 2008-12-21 16:41:30

      צטט: יערת דבש 2008-12-19 18:41:00


      אני לא מוכנה לקרוא אותך עד הסוף.

      אני תמונת המראה של פייגלין ושל נוער הגבעות? זרקתי אבנים על חיילים? שרפתי בתיהם של פלסטינים?

       

      אם תחזור בך ממשפטים אלו, אקרא את המשך תגובתך.

       

       הו לא! איזה בעסה לי! אם לא תקראי מה שכתבתי חיי אינם חיים!

      אולי לא זרקת אבנים על חיילים, אבל השתתפת בהפגנות בהן עשו בדיוק את זה. לא שרפת בתים של פלסטינים, אבל גם נוער הגבעות לא עשה את זה לפני ההתנתקות. כתבי בדיוק במה את דומה, ואת מוזמנת להתייחס או לא להתייחס.

      אני לא חוזר בי ממילה אחת, ולא מתכוון לנהל דיון ברמת גיל החמש ("הוא אמר עלי!! אני לא מדברת איתו!!"). אם יש לך מה להגיד, תגידי. אין לך - אני נותר בדעתי.

       

      השמאל והימין אינם תמונת מראה. מהשמאל לא יצאו רוצחי ראשי ממשלות ולא יצאה מקבילה למחתרת בת עין או לנתנזאדה. השמאל הקיצוני לא זרק אבנים על חיילי צה"ל ולא שרף בתים (הימין התחיל לשרוף רק אחרי ההתנתקות, אתה כותב. איזו מין טענה היא זו, סארד?).

       

      אתה חש שסגנוני הוא סגנון של ילדה בת חמש? יש כמה דברים שאני חייבת להבהיר לפני שאני ממשיכה את הדיון. הניסיון שלך לגזור גזרה שווה ביני לבין עבריינים הוא בפירוש עניין כזה.

       

      אבל יצאו כמה מרגלים לא רעים בכלל.

        23/12/08 11:41:

      צטט: רונתי 2008-12-21 18:45:41

      שלמה זנד כתב ספר על המצאת העם היהודי. חומר למחשבה לכל אלה שעדיין מתרפקים על החלום הציוני (ושברו, אהה). באמת אנחנו כל כך שייכים לכאן? באמת עם יהודי? או שהכל מיתוסים לאומיים? ברור שעכשיו, אחרי שאנחנו כבר כאן והכינו שורש, אין לנו אפשרות לחזור אחור. אבל אני שואלת את עצמי - בזכות מה החלטנו לקחת את המדינה הזאת בכוח הזרוע ולמה? והאם באמת לא היה פתרון אחר ליהודים? הרי עינינו רואות, שבמדינתנו שלנו אי אפשר לנו לחיות בשקט ושלווה.

      ֿ 

       אולי בזכות החוסר ברירה.

      אולי בזכות כמה פוגרומציקים קטנים אי שם ואנטישימיות זניחה שהשפיעה על איש מזוקן אחד,

      וגם על גרמני אחר עם שפם דק מדק.

      אולי לצערם של 6 מיליון שלהם לא היה מעט כח זרוע, או ארץ מקלט ?

       

      שקט ושלווה הם מונחים יחסיים. כמובן.תלויי תקופה ומקום. אני בטוח ששישה מליון היו מאמצים בשתי

      ידיים את השקט והשלווה הנוכחיים.

       

       

        23/12/08 03:40:
      קפצו הטורים? התכוונתי פיוזים. מוזר, אין לי אוטו בכלל.
        23/12/08 03:37:

      צטט: sard 2008-12-18 19:48:52

      צטט: poes 2008-12-18 02:05:19

       חשבתי הרבה על המשפט הזה, כי אכן לדעתי זו הבחירה שישראלים יעמדו בפניה. בינתיים היא נחסכת מהם בתואנות של  "כיבוש", "תהליך מדיני" שזז בקצב של צב בדרך לשום מקום, וחלומות באספמיה של פתח/חמאס שמעדיפים לשמור על הלטיפונדיה שלהם (ברמאללה או בעזה) על פני הכרה במציאות. 

       

      לדעתי הבחירה אינה ברורה כלל וכלל. יהודים ישראלים יצטרכו לוותר לא רק על החלום, אלא גם על מעמדם המועדף בין הים לירדן. אנשים לא מוותרים בקלות על מעמד מועדף. וגם אפשר להבין זאת. שינוי רדיקלי הוא עניין מפחיד. גם אותי. 

       

       רק כדי להבהיר את הניסוח, ב-"לוותר על החלום" אתם מתכוונים להשמדת מדינת ישראל, נכון?


      לא. לא מדובר ב"השמדה".

      אם וכאשר תגיע דרישה פלסטינית לזכויות אזרח במדינה דו לאומית (שקיימת מבחינות רבות דה-פקטו היום), הברירה תהיה בין מו"מ לדמוקרטיזציה של המדינה הדו לאומית, לבין סירוב שיהפוך את יצור הכלאיים ישראל+שטחים למשטר אפרטהייד פחות או יותר רשמי.

      כשם שדרום אפריקה לא "הושמדה" ב- 1994, כשם שקפריסין היוונית לא "תושמד" אם תאוחד עם החלק התורכי, כך גם מדינת ישראל לא "תושמד" אם יינתנו זכויות אזרח לפלסטינים, אבל ללא ספק, היא תעבור שינויים משמעותיים. מכיוון שבשלב הזה כבר קפצו לך הטורים (כמו לרוב הקוראות והקוראים), אני לא בטוח שאפשר לעשות דיון רציונלי. אומר רק שני דברים. "מדינה דו לאומית" יכולה ללבוש מגוון צורות משטר, ומן הסתם זה יהיה משטר מסובך למדי. (שווה לעקוב אחרי המו"מ לאיחוד קפריסין כדי להבין את האפשרויות ומרחב התמרון) . שנית, כדי שהאתגר הדו-לאומי יוצב בפני ישראלדעת הקהל באליטה הפלסטינית בשטחים (ובעיקר בגדה המערבית) צריכה להבשיל לכיוון הזה. יש סימנים שזה קורה אבל זה עדיין בסימן שאלה לא קטן.

        22/12/08 20:46:


      דברים עובדים אצלי לאט. ולא מפני שיש לי איזה שהם ספקות בכל הקשור לדעות הפוליטיות שלי.

      אלא שהיום, בניגוד לפעם, קשה לי יותר לראות כמה המצב שלנו עצוב.

      קראתי את הפוסט שלך אתמול ובעקבותיו קראתי עוד כמה, ולא הגבתי מיד מפני שחיפשתי משהו נורא חכם להגיד. משהו שלא אמרתי עדיין מאז שמצאתי את עצמי בפעם הראשונה מפגינה. אז זה היה לפני 24 שנים, כשהפכתי לאימא והבנתי שעכשיו זה לא סתם פוליטיקה כמו ספורט, אלא כערך קיומי למען הילדים שלי. מאז צברתי קילומטראז' ענק בהפגנות, וקילומטראז' ענק בעצב. ועדיין לא מצאתי משהו נורא חכם להגיד שלא אמרו במקומי הרבה אנשים טובים - ואמרו טוב יותר ממני. ועדיין אנחנו באותו מצב.

       

      לפני כמה ימים שלח לי ידיד מרמאללה כמה תמונות של מטע זיתים שהושחת על ידי מתנחלים. לא פתחתי את התמונות כי לא יכולתי להביא את עצמי להסתכל עליהן. רציתי לצרף אחת מהן לכאן, לתגובה, וכבר הייתי חייבת לפתוח את התיקיה עם הצילומים. אז - אני לא מצליחה לצרף לכאן תמונה. אולי אמצא דרך אחרת לעשות זאת.

      אני יודעת שאלה רק עצים. אז מה אם הם עתיקים, אז מה אם הם לא בני אדם, לא תינוקות שמתו במחסום ולא נשים שהושפלו ע"י ילדים בני 19 - בכל זאת קשה להסתכל על התמונות.

       

      אני לא יודעת איך לסיים את ה"תגובה" הזאת. כמו שהיה לי קשה להתחיל אותה.

      חנוכה עכשיו.

      אנחנו צריכים אור. כי הכיבוש הזה מחשיך אותנו מבפנים, מפייח לנו את הראייה ואת הקשב ואת האנושיות.

      אנחנו צריכים הרבה אור.

        22/12/08 14:27:

      צטט: ש.ס.ק 2008-12-22 11:05:09


      מרגש ומעורר השראה

      תודה.

       

      תודה שסק. בואי שוב.

        22/12/08 11:53:

      אני רוצה לכתוב דוקא על החלום הציוני - החלום של הרצל וגם של הסבים והסבתות שלי שבאו לארץ כחלוצים בתחילת המאה הקודמת היה להקים פה חברה צודקת, מוסרית ונאורה שתהיה אור לגוים בדיוק בתחומים האלה.

      כבר אז היה גם צד אחר - לא תמונת מראה - שנמשך ללובשי מדים חומים, לכוחניות, בדם ויזע נקים לנו גזע...

      עם הזמן נוספו גם אלה שראו בציונות מהלך גאולי, משיחי ושלאחר מלחמת ששת הימים בחרו במקום להיות ממשיכי דרכו של משה שנתן לעולם את לוחות הברית, ממשיכיו של יהושוע שכבש, החריב והשמיד - אלה שרוממות ערכיהם בפיהם אך ערכיהם חלים רק על מי שהוא יהודי וחיי האחרים ורכושם מותרים בעיניהם.

      עובדי קברים ואבנים שחיים להם בוילות מגודרות בעופרה ואלון מורה, שמדברים בשם ציונות ומשתמשים בתקציבי המדינה לפעולות חתרנות נגד ריבונותה.

      החלום הציוני המקורי לא ננטש על ידי השמאל - השמאל הישראלי הוא היחיד שעדיין מחזיק בחלום זה.

      הבני-בגינים והעוזי-לנדאואים ממשיכי ז'בוטינסקי, המשיחיים מגוש אמונים ועד לנוער הגבעות, והפייגלינים - השילוב של שתי הגישות האלה עם התפעלות מהיטלר - כל אלו הם עיוות ושבר של החזון - וברמה המעשית הם יביאו את ישראל למעמד דחוי ומוקצה ובסוף יגרמו להתפוררותה. 

        22/12/08 11:05:


      מרגש ומעורר השראה

      תודה.

        22/12/08 01:54:

      צטט: sard 2008-12-21 16:41:30

      צטט: יערת דבש 2008-12-19 18:41:00


      אני לא מוכנה לקרוא אותך עד הסוף.

      אני תמונת המראה של פייגלין ושל נוער הגבעות? זרקתי אבנים על חיילים? שרפתי בתיהם של פלסטינים?

       

      אם תחזור בך ממשפטים אלו, אקרא את המשך תגובתך.

       

       הו לא! איזה בעסה לי! אם לא תקראי מה שכתבתי חיי אינם חיים!

      אולי לא זרקת אבנים על חיילים, אבל השתתפת בהפגנות בהן עשו בדיוק את זה. לא שרפת בתים של פלסטינים, אבל גם נוער הגבעות לא עשה את זה לפני ההתנתקות. כתבי בדיוק במה את דומה, ואת מוזמנת להתייחס או לא להתייחס.

      אני לא חוזר בי ממילה אחת, ולא מתכוון לנהל דיון ברמת גיל החמש ("הוא אמר עלי!! אני לא מדברת איתו!!"). אם יש לך מה להגיד, תגידי. אין לך - אני נותר בדעתי.

      ואתה או חבריך לא השתתפתם בהפגנות בהן נפנפו שלטים עם רבין ז"ל במדי אס.אס ? או כשיידו אבנים על אנשי שלום עכשיו, כשזרקו רימון שהרג את גרינצוויג אמיל ופצע אחרים ?

      ואם כבר, אז דייק בעובדות - הפוגרומים בפלסטינים לא החלו לאחר ההתנתקות. אולי לא כינו אותם אז 'נוער הגבעות', אבל עוד בשנות התשעים של המאה הקודמת (כן, יתכן ואתה צעיר - אז למד קצת) לא בחלו המתנחלים בשום אמצעי כמעט; רק שזה לא פורסם מספיק בתקשורת או שהתקשורת בחרה להתעלם; ומי או כמה כבר קוראים את דיווחיו של גדעון לוי בהארץ, למה לקלקל את השבת (?) מאז שבצלם חילקו מצלמות לפלסטינים, אי אפשר יותר לעצום עין, כי יש תיעוד; כך שבחוכמה הם עשו.

      ובכלל, כל ההתנפלות הזאת על השמאל כקורא תיגר על חיילים, כמיידה אבנים - מאיפה זה מגיע ? יש התנגדות והבעת מחאה כלפי הצבא ובעיקר כנגד מדיניות הכיבוש שכרוכה ברמיסת זכויות אדם והמנעות מהגנה - בעת הצורך - על אותם פלסטינים כשמתנחלים ונוער הגבעות מתעללים בהם - שורפים, מכים, עוקרים ורומסים; יש גם נסיון לתעד כמו גם להגיש עזרה, להושיט יד; אבל זהו.

      אז אל תנכס לעצמך - אתה וחבריך את הזכות לדבר בשמם של החיילים. כשאני מצטרפת למסיק או לנטיעות בשטחים, אני זוכה לתמיכתם המלאה של כמה מהם ויותר מכך - למילות עידוד. חלק מהחיילים הללו משרתים בצבא היות ועדיין מכירים בעובדה שאין ברירה, אכן יש לנו צורך בקיומו והם מכבדים את המונח 'סולידריות' אזרחית, והם גם מבינים שחשוב שבצבא ישרתו צעירים מהשמאל, צעירים שלא חושבים ועושים כמוכם. לא רק לשם הגנה בעת מלחמה, אלא גם לצורך האיזון ומיתון האלימות עד כמה שאפשר.

      אז גם אני, שמא קשה עליך ההבנה, מאותו שמאל. ולא, אין מדובר בקיצוניות. מדובר ביכולת לראות, להבין ולהרגיש גם את הצד האחר; ברצון לנסות ולתקן את המעוות. אין בכך התעלמות מהמציאות המסובכת ומההבנה שהפתרון לסכסוך אינו פשוט; השמאל, להבדיל מהימין, הוא השפוי. הוא, בראיה מפוקחת לגמרי, מבין שמלחמות ואלימות מתמשכת ושליטה בעם אחר לא הובילו ולא יובילו אותנו -את כולנו- למקום טוב יותר; אלא רק גורמים להתדרדרות ערכית ומוסרית בכל רובד אפשרי בחברה.

      ולכל אורך הדרך, תקן אותי אם אני טועה (מאוחר עכשיו ולא ממש מרוכזת, אולם בספק אם טועה) - האלימות תמיד הגיעה מכיוון ימין; הן כלפי פלשתינאים, הן כלפי הצבא (כולל שבירת ידיים ואיום בנשק חם {קללות כמו 'נאצים' ושתמותו ובוגדים - אלימות מילולית, ככה, בקטנה...}) והן כלפי פעילי שמאל.

       

        21/12/08 18:57:

      צטט: sard 2008-12-21 16:41:30

      צטט: יערת דבש 2008-12-19 18:41:00


      אני לא מוכנה לקרוא אותך עד הסוף.

      אני תמונת המראה של פייגלין ושל נוער הגבעות? זרקתי אבנים על חיילים? שרפתי בתיהם של פלסטינים?

       

      אם תחזור בך ממשפטים אלו, אקרא את המשך תגובתך.

       

       הו לא! איזה בעסה לי! אם לא תקראי מה שכתבתי חיי אינם חיים!

      אולי לא זרקת אבנים על חיילים, אבל השתתפת בהפגנות בהן עשו בדיוק את זה. לא שרפת בתים של פלסטינים, אבל גם נוער הגבעות לא עשה את זה לפני ההתנתקות. כתבי בדיוק במה את דומה, ואת מוזמנת להתייחס או לא להתייחס.

      אני לא חוזר בי ממילה אחת, ולא מתכוון לנהל דיון ברמת גיל החמש ("הוא אמר עלי!! אני לא מדברת איתו!!"). אם יש לך מה להגיד, תגידי. אין לך - אני נותר בדעתי.

       

      השמאל והימין אינם תמונת מראה. מהשמאל לא יצאו רוצחי ראשי ממשלות ולא יצאה מקבילה למחתרת בת עין או לנתנזאדה. השמאל הקיצוני לא זרק אבנים על חיילי צה"ל ולא שרף בתים (הימין התחיל לשרוף רק אחרי ההתנתקות, אתה כותב. איזו מין טענה היא זו, סארד?).

       

      אתה חש שסגנוני הוא סגנון של ילדה בת חמש? יש כמה דברים שאני חייבת להבהיר לפני שאני ממשיכה את הדיון. הניסיון שלך לגזור גזרה שווה ביני לבין עבריינים הוא בפירוש עניין כזה.

        21/12/08 18:45:

      שלמה זנד כתב ספר על המצאת העם היהודי. חומר למחשבה לכל אלה שעדיין מתרפקים על החלום הציוני (ושברו, אהה). באמת אנחנו כל כך שייכים לכאן? באמת עם יהודי? או שהכל מיתוסים לאומיים? ברור שעכשיו, אחרי שאנחנו כבר כאן והכינו שורש, אין לנו אפשרות לחזור אחור. אבל אני שואלת את עצמי - בזכות מה החלטנו לקחת את המדינה הזאת בכוח הזרוע ולמה? והאם באמת לא היה פתרון אחר ליהודים? הרי עינינו רואות, שבמדינתנו שלנו אי אפשר לנו לחיות בשקט ושלווה.

      ֿ 

        21/12/08 16:43:

      צטט: מצדה 2008-12-19 19:33:03

       

      עוד רגע הוא יטען שלא הבנת את כל "הדקויות הדקות מדק" בתגובתו רווית הארס והמשטמה.

       

       

      נסי שוב.

      ואכן, הארס והמשטמה שם. לכל שונאי המדינה שלי, מכל סיבה. אני לא מתפלפל בדקויות של "ויתור על החלום הציוני" לעומת "השמדת המשטר הציוני" של אחמדי-נזא'ד. כל עוד מישהו לא מסביר לי בצורה מאוד משכנעת מה ההבדל, מחבינתי זה היינו הך. וההתיחסות בהתאם. מי שלא יכול לשמוע מילים קשות, כנראה לא עד כדי כך מאמין בעמדה שלו.

       

        21/12/08 16:41:

      צטט: יערת דבש 2008-12-19 18:41:00


      אני לא מוכנה לקרוא אותך עד הסוף.

      אני תמונת המראה של פייגלין ושל נוער הגבעות? זרקתי אבנים על חיילים? שרפתי בתיהם של פלסטינים?

       

      אם תחזור בך ממשפטים אלו, אקרא את המשך תגובתך.

       

       הו לא! איזה בעסה לי! אם לא תקראי מה שכתבתי חיי אינם חיים!

      אולי לא זרקת אבנים על חיילים, אבל השתתפת בהפגנות בהן עשו בדיוק את זה. לא שרפת בתים של פלסטינים, אבל גם נוער הגבעות לא עשה את זה לפני ההתנתקות. כתבי בדיוק במה את דומה, ואת מוזמנת להתייחס או לא להתייחס.

      אני לא חוזר בי ממילה אחת, ולא מתכוון לנהל דיון ברמת גיל החמש ("הוא אמר עלי!! אני לא מדברת איתו!!"). אם יש לך מה להגיד, תגידי. אין לך - אני נותר בדעתי.

        21/12/08 13:13:

      צטט: שמוליק_ 2008-12-21 10:28:38

      צטט: gerrillateam 2008-12-20 20:57:33

      כרגיל לא מסכים לדעותייך , אבל יפה דרכך.

       

      קצת מזכיר לי את נושא החיסונים או ליתר דיוק אי מתן חיסון לילדים.

      יש כאלה ( הבן שלי ביניהם) שכשנולדו אמא שלהם החליטה שחיסונים זה דבר מיותר, מסוכן

      וכואב ואפשר לוותר עליו. היא ניסתה באותות ובמופתים ובמחקרים שונים ופרופסורים הזויים מכל

      רחבי תבל לשכנע אותי שהיא צודקת. הטיעון הכי חזק באמתחתה היה - תראה כמה נדירות

      המחלות היום, אפשר לוותר. ברור שאפשר עניתי - המחלות נדירות בזכות זה שכולם מתחסנים בהם.

      נו, אם כולם מתחסנים - אז אנחנו יכולים לוותר.

       

      כנ"ל השמאל ותרופות הפלא שלו לשלום. אם היינו הולכים בדרך שהוא מציע לא בטוח בכלל לאן היינו מגיעים. 

       

       אני רוצה להבין...

      מה שאתה אומר למעשה זה שהשמאל מרשה לעצמו לנכס לעצמו ולהנות מהאור השופע מכל הסיסמאות של זכויות אדם וסובלנות לאחר רק כי הוא נשען בפועל לרוב הימני שמכתיב את הענינים וכי בבוא רגע האמת ובו השמאל יהיה רוב ויאלץ להתמודד באמת עם האמירות והנוסחאות שבהן השתמשולהמודד עם התוצאות יגלה אז את פרצופו האמיתי והצבוע? זה מה שאתה מנסה בעצם לומר?

       אתה קרוב שמוליק.

      בין הפרקטיקה לאידיאולוגיה המרחק גדול. ומה שנראה רהוט וסדור בתור רעיון מופשט

      נכשל מול המציאות - ראה ערך קומוניזם ולנין, קפיטליזם והבועות המתפצפצות,

      אוסלו (אל תתנו להם רובים, הם עוד ירו עלינו קטיושות - צעק הימין והשמאל נפנף אותו כהזוי).

      חזון ארץ ישראל השלמה ושתי גדות לירדן.

       

      או כמו שהגדיר את זה אריק שרון - וכמעט כל ראש ממשלה - מה שרואים מפה לא רואים משם.

      זה עובד לשני כיווני המפה הפוליטית - לא רק מימין לשמאל.

       

       

        21/12/08 10:28:

      צטט: gerrillateam 2008-12-20 20:57:33

      כרגיל לא מסכים לדעותייך , אבל יפה דרכך.

       

      קצת מזכיר לי את נושא החיסונים או ליתר דיוק אי מתן חיסון לילדים.

      יש כאלה ( הבן שלי ביניהם) שכשנולדו אמא שלהם החליטה שחיסונים זה דבר מיותר, מסוכן

      וכואב ואפשר לוותר עליו. היא ניסתה באותות ובמופתים ובמחקרים שונים ופרופסורים הזויים מכל

      רחבי תבל לשכנע אותי שהיא צודקת. הטיעון הכי חזק באמתחתה היה - תראה כמה נדירות

      המחלות היום, אפשר לוותר. ברור שאפשר עניתי - המחלות נדירות בזכות זה שכולם מתחסנים בהם.

      נו, אם כולם מתחסנים - אז אנחנו יכולים לוותר.

       

      כנ"ל השמאל ותרופות הפלא שלו לשלום. אם היינו הולכים בדרך שהוא מציע לא בטוח בכלל לאן היינו מגיעים. 

       

       אני רוצה להבין...

      מה שאתה אומר למעשה זה שהשמאל מרשה לעצמו לנכס לעצמו ולהנות מהאור השופע מכל הסיסמאות של זכויות אדם וסובלנות לאחר רק כי הוא נשען בפועל לרוב הימני שמכתיב את הענינים וכי בבוא רגע האמת ובו השמאל יהיה רוב ויאלץ להתמודד באמת עם האמירות והנוסחאות שבהן השתמשולהמודד עם התוצאות יגלה אז את פרצופו האמיתי והצבוע? זה מה שאתה מנסה בעצם לומר?

        20/12/08 20:57:

      כרגיל לא מסכים לדעותייך , אבל יפה דרכך.

       

      קצת מזכיר לי את נושא החיסונים או ליתר דיוק אי מתן חיסון לילדים.

      יש כאלה ( הבן שלי ביניהם) שכשנולדו אמא שלהם החליטה שחיסונים זה דבר מיותר, מסוכן

      וכואב ואפשר לוותר עליו. היא ניסתה באותות ובמופתים ובמחקרים שונים ופרופסורים הזויים מכל

      רחבי תבל לשכנע אותי שהיא צודקת. הטיעון הכי חזק באמתחתה היה - תראה כמה נדירות

      המחלות היום, אפשר לוותר. ברור שאפשר עניתי - המחלות נדירות בזכות זה שכולם מתחסנים בהם.

      נו, אם כולם מתחסנים - אז אנחנו יכולים לוותר.

       

      כנ"ל השמאל ותרופות הפלא שלו לשלום. אם היינו הולכים בדרך שהוא מציע לא בטוח בכלל לאן היינו מגיעים. 

        19/12/08 22:28:

       

      הענין הוא

       

       

      הענין הוא

      לדעת

      אם עדין בוקעות מהפה

      מילים מילים מילים

      או שמא רק מזרקת אבן

      שממנה גולש עלה.

       

       

      אווה ליפסקה, מוקדם לצעקה, פולין.

       

       

      ***

       

       

      אני חושב

       

       

      אני חושב

      אבל בלי מסקנה:

      על מה חושב

      זה שדומה לי, שם

      בראש הגבעה,

      זה שלושת אלפים שנה

      ברגע הזה החולף ?

      מכאיבה לי המחשבה

      והזיכרון מתאושש.

       

       

      מחומוד דרוויש.

       

       

      ***

       

       

      גרעין

       

       

      גרעין של צדק שהכה

      שרש בליבי גדל

      והיה ללהבה של מלח.

      זבחתי לו, והוא שמן

      מזבח הבשרים,

      הלהבה הפכה

      לדינוזאור.

       

       

      אולב האוגה, הנהר שמעבר לפיורד, נורווגיה.

       

       

      ***

       

       

       

       

        19/12/08 19:33:

      צטט: יערת דבש 2008-12-19 18:41:00

      צטט: sard 2008-12-19 18:06:44

      צטט: יערת דבש 2008-12-19 17:14:21


      לא סארד, ומספיק להתמם.

      השמאל לא קורא להשמדת מדינת ישראל וגם לא שואף לשם. אבל השמאל מפוקח ומכוון אותנו לראיה מפוקחת של המציאות. בקצרה - לא נכבוש את דמשק.

       

      יערה,

      קודם כל, את לא "השמאל ",וגם יתר חברותיך ב-"מחסום ווטש" אינן "השמאל". אתן השמאל הקיצוני,תמורת המראה של פייגלין ונוער הגבעות.בדיוק כמוהם, גם את מוצאת לנכון להתגרות בכוחות הבטחון בכל מקום אפשרי.

       

      אני לא מוכנה לקרוא אותך עד הסוף.

      אני תמונת המראה של פייגלין ושל נוער הגבעות? זרקתי אבנים על חיילים? שרפתי בתיהם של פלסטינים?

       

      אם תחזור בך ממשפטים אלו, אקרא את המשך תגובתך.

       

      עוד רגע הוא יטען שלא הבנת את כל "הדקויות הדקות מדק" בתגובתו רווית הארס והמשטמה.

       

        19/12/08 18:41:

      צטט: sard 2008-12-19 18:06:44

      צטט: יערת דבש 2008-12-19 17:14:21


      לא סארד, ומספיק להתמם.

      השמאל לא קורא להשמדת מדינת ישראל וגם לא שואף לשם. אבל השמאל מפוקח ומכוון אותנו לראיה מפוקחת של המציאות. בקצרה - לא נכבוש את דמשק.

       

      יערה,

      קודם כל, את לא "השמאל ",וגם יתר חברותיך ב-"מחסום ווטש" אינן "השמאל". אתן השמאל הקיצוני,תמורת המראה של פייגלין ונוער הגבעות.בדיוק כמוהם, גם את מוצאת לנכון להתגרות בכוחות הבטחון בכל מקום אפשרי.

       

      אני לא מוכנה לקרוא אותך עד הסוף.

      אני תמונת המראה של פייגלין ושל נוער הגבעות? זרקתי אבנים על חיילים? שרפתי בתיהם של פלסטינים?

       

      אם תחזור בך ממשפטים אלו, אקרא את המשך תגובתך.

        19/12/08 18:06:

      צטט: יערת דבש 2008-12-19 17:14:21


      לא סארד, ומספיק להתמם.

      השמאל לא קורא להשמדת מדינת ישראל וגם לא שואף לשם. אבל השמאל מפוקח ומכוון אותנו לראיה מפוקחת של המציאות. בקצרה - לא נכבוש את דמשק.

       

      יערה,

      קודם כל, את לא "השמאל ",וגם יתר חברותיך ב-"מחסום ווטש" אינן "השמאל". אתן השמאל הקיצוני,תמורת המראה של פייגלין ונוער הגבעות.בדיוק כמוהם, גם את מוצאת לנכון להתגרות בכוחות הבטחון בכל מקום אפשרי. בדיוק כמוהם, גם את לא פוסחת על הזדמנות להציג את "עוולות המשטר הציוני" לקהל היעד שלך. בדיוק כמוהם, גם את שואפת לאיזו התערבות חיצונית ש-"תגאל" את האדמה השדודה - לשיטתך - מציפורני אלה שאוחזים בה ולא בדין. מכל מה שכתבת בבלוג שלך עד עכשיו, לא מצאתי מילה אחת שתומכת בזכותם של היהודים למדינה או להגנה עצמית מפני טרור. את בהחלט חלק מהשמאל, אבל לכלול אותך באותה נשימה עם, נניח, רבין, ביילין או שריד זו בדיחה עגומה. את הרבה יותר קרובה בדעותיך לאבו מאזן.

       

      דבר שני, החלום הציוני הוא מדינת ישראל, ומדינת ישראל היא מימוש החלום הציוני. יש זהות מוחלטת בין השנים. מכיוון שאת טוענת שכבר היום קיים משטר אפרטהייד בשטחים, ואת מעדיפה את ביטולו על מימוש החלום הציוני - אין אלא להסיק שאת מתנגדת לקיומה של מדינת ישראל.זה לא אומר שאת קוראת להשמדה פיסית של יהודים, לפחות לא במודע, אבל על הלאומיות היהודית את מוכנה (אם לא רוצה) לוותר.ההבדל בין "ויתור על החלום" לבין השמדת מדינת ישראל הוא קוסמטי בלבד.

       

      דבר שלישי - כיבוש דמשק הוא לא החלום הציוני. הוא לא החלום הלאומני, הוא לא החלום של אף אחד, לבד מסיוטי השמאל הקיצוני. הראייה ה-"מפוקחת" (הטעות שלך, במקור) של השמאל תומך אוסלו הובילה, עובדתית, לאלף הרוגים מטרור ולשבע שנות ירי תלול מסלול על ערי הדרום. הכיבוש "המשחית" ו-"משטר האפרטהייד" הפסיק, עובדתית, את ההרג חסר ההבחנה באזרחי ישראל. את טוענת שאת תומכת בזכויות אדם, ומתנגדת לכל נסיון של מדינת ישראל להגן על זכותם של אזרחיה לחיים. זו צביעות, במינימום. והטענה שהשמאל חזה טוב יותר את העתיד היא שטות מוכחת.

       

      אחרי כל זה, אנא הסבירי נקודה פשוטה. בלי להסיט את הדיון  לכיבוש דמשק או השמדת דאר-א-סאלאם, למה בדיוק התכוונת בכך שאת מעדיפה את "ויתור על החלום הציוני" על "משטר אפרטהייד"? מה זה בדיוק אומר? בפועל?

       

        19/12/08 17:15:

      צטט: geeee 2008-12-19 17:06:16

      צטט: נגה איתן 2008-12-09 15:12:57


      את נהדרת, והטקסט הזה כתוב טוב והוא חשוב.

       

      אני הייתי שוקלת לעבד אותו למאמר דיעה . חשוב שיחשף להרבה יותר עיניים. ..

       

       

      מכירה אותך קצת זמן, אבל אוהבת אותך. ( :

       

       

       

      בדיוק, גם אני..

       

       

       

      היי גל. יערתך מרכינה ראשה בתודה.

        19/12/08 17:14:

      צטט: sard 2008-12-18 19:48:52

      צטט: poes 2008-12-18 02:05:19

       חשבתי הרבה על המשפט הזה, כי אכן לדעתי זו הבחירה שישראלים יעמדו בפניה. בינתיים היא נחסכת מהם בתואנות של  "כיבוש", "תהליך מדיני" שזז בקצב של צב בדרך לשום מקום, וחלומות באספמיה של פתח/חמאס שמעדיפים לשמור על הלטיפונדיה שלהם (ברמאללה או בעזה) על פני הכרה במציאות. 

       

      לדעתי הבחירה אינה ברורה כלל וכלל. יהודים ישראלים יצטרכו לוותר לא רק על החלום, אלא גם על מעמדם המועדף בין הים לירדן. אנשים לא מוותרים בקלות על מעמד מועדף. וגם אפשר להבין זאת. שינוי רדיקלי הוא עניין מפחיד. גם אותי. 

       

       רק כדי להבהיר את הניסוח, ב-"לוותר על החלום" אתם מתכוונים להשמדת מדינת ישראל, נכון?

       

      לא סארד, ומספיק להתמם.

      השמאל לא קורא להשמדת מדינת ישראל וגם לא שואף לשם. אבל השמאל מפוקח ומכוון אותנו לראיה מפוקחת של המציאות. בקצרה - לא נכבוש את דמשק.

        19/12/08 17:06:

      צטט: נגה איתן 2008-12-09 15:12:57


      את נהדרת, והטקסט הזה כתוב טוב והוא חשוב.

       

      אני הייתי שוקלת לעבד אותו למאמר דיעה . חשוב שיחשף להרבה יותר עיניים. ..

       

       

      מכירה אותך קצת זמן, אבל אוהבת אותך. ( :

       

       

       

      בדיוק, גם אני..

       

       

        18/12/08 19:48:

      צטט: poes 2008-12-18 02:05:19

       חשבתי הרבה על המשפט הזה, כי אכן לדעתי זו הבחירה שישראלים יעמדו בפניה. בינתיים היא נחסכת מהם בתואנות של  "כיבוש", "תהליך מדיני" שזז בקצב של צב בדרך לשום מקום, וחלומות באספמיה של פתח/חמאס שמעדיפים לשמור על הלטיפונדיה שלהם (ברמאללה או בעזה) על פני הכרה במציאות. 

       

      לדעתי הבחירה אינה ברורה כלל וכלל. יהודים ישראלים יצטרכו לוותר לא רק על החלום, אלא גם על מעמדם המועדף בין הים לירדן. אנשים לא מוותרים בקלות על מעמד מועדף. וגם אפשר להבין זאת. שינוי רדיקלי הוא עניין מפחיד. גם אותי. 

       

       רק כדי להבהיר את הניסוח, ב-"לוותר על החלום" אתם מתכוונים להשמדת מדינת ישראל, נכון?

        18/12/08 07:52:

      צטט: fox angel 2008-12-16 19:26:16


      אני מעריכה את העשייה שלך והנחישות, והכנות הבלתי מתפשרת שלך.

      לפי דעתי יש הרבה דרכים "להיות פעיל".

      כל אחד בדרכו ויכולתו יכול לתרום.

      ברגע שמשהו בוער לך מבפנים, אתה מוצא את הדרך הנכונה לך.

      אחדים עושים את זה בקול, אחרים בקשט.

      העיקר, זו הכוונה שלב.

      ס ו ז ן

       

       

      תודה רבה סוזן. ברוכה הבאה בצל קורתי.

      את לגמרי צודקת, יש הרבה דרכים להיות פעיל.

       

       

        18/12/08 07:50:

       

      פוס - התואנה איננה של כיבוש. אני לא בטוחה שישראלים מזהים את עצמם ככובשים. התואנה היא בטחונית. הישראלים תופסים את עצמם כמי שמגנים על עצמם מפני אספסוף צמא דם.

       

      רנסון - צודק. אני צריכה לכתוב גם על פתיחת מחסום חווארה החדש. הזנחתי כאן קצת. בקרוב אשוב.

        18/12/08 02:10:

      בגלל זה מחנכים את היהודים הישראלים שהם "עם סגולה", מן גזע עליון עם הצדקה אלוהית. הכל כנראה בדרך לאפרטהייד, ושנוכל להרגיש שזהו אפרטהייד צודק.

       

      יערה, צריך לחשוף את מה שקרה בימים האחרונים כששליח האו"ם לזכויות אדם לא הורשה להיכנס ולבדוק את המצב בעזה. זוהי תגובה חסרת תקדים של מדינה לנציג נבחר של האו"ם.

        18/12/08 02:05:

      צטט: יערת דבש 2008-12-09 15:43:59


      בין אפרטהייד לויתור על החלום הציוני - נדמה לי שהבחירה צריכה להיות ברורה לכל אדם.

       חשבתי הרבה על המשפט הזה, כי אכן לדעתי זו הבחירה שישראלים יעמדו בפניה. בינתיים היא נחסכת מהם בתואנות של  "כיבוש", "תהליך מדיני" שזז בקצב של צב בדרך לשום מקום, וחלומות באספמיה של פתח/חמאס שמעדיפים לשמור על הלטיפונדיה שלהם (ברמאללה או בעזה) על פני הכרה במציאות. 

       

      לדעתי הבחירה אינה ברורה כלל וכלל. יהודים ישראלים יצטרכו לוותר לא רק על החלום, אלא גם על מעמדם המועדף בין הים לירדן. אנשים לא מוותרים בקלות על מעמד מועדף. וגם אפשר להבין זאת. שינוי רדיקלי הוא עניין מפחיד. גם אותי. 

        16/12/08 19:26:


      אני מעריכה את העשייה שלך והנחישות, והכנות הבלתי מתפשרת שלך.

      לפי דעתי יש הרבה דרכים "להיות פעיל".

      כל אחד בדרכו ויכולתו יכול לתרום.

      ברגע שמשהו בוער לך מבפנים, אתה מוצא את הדרך הנכונה לך.

      אחדים עושים את זה בקול, אחרים בקשט.

      העיקר, זו הכוונה שלב.

      ס ו ז ן

       

        14/12/08 23:01:

      צטט: א י ל ה 2008-12-14 19:29:46

      צטט: יערת דבש 2008-12-14 18:36:52

      צטט: א י ל ה 2008-12-14 16:12:23

      צטט: יערת דבש 2008-12-14 15:36:47

      צטט: א י ל ה 2008-12-14 14:43:49

       

      הכי כיף לך שכבר קמת מהכורסה ומצאת לך את הנישה שלך לבטא ולהביע.

        

      <למה האחרונים תמיד (מתנשפים) בסוף?>

       

       

       

       

      קמתי. אבל טרם מצאתי את הנישה שלי.

      ההתנשפות היא מהקימה. לא תאמיני על המרץ והנעורים שיחכו לך בהמשך.

       

      מותק, את.

      :)

       

        

       

      רוב דרי הקפה לא יסכימו איתך.

       

      נו, שוב אני יוצאת ייחודית יחידה ומיוחדת.

      :)

         

      <ואיפה הפוסט-ערס כשצריך אותו שידגים איך עושים את התנועה הזאת עם האגן שמלווה בצליל מציצה והנפת יד?>

       

       

       

      אני לא צריכה הדגמה מהפוסט ערס. אני מכירה את התנועה הזו, ועוד רבות אחרות, בעצמי.

       

        14/12/08 22:51:

      צטט: אורי אשכנזי 2008-12-14 21:28:54

      מותק ועוד איך!

      סיפור מרגש.

      ונפלא שקמת מהכורסא

      מקווה לעשות יותר בעניין הזה בעתיד.

       

      נשמח בך מאוד. רק תגיד.

       

        14/12/08 21:28:

      מותק ועוד איך!

      סיפור מרגש.

      ונפלא שקמת מהכורסא

      מקווה לעשות יותר בעניין הזה בעתיד.

       

        14/12/08 19:29:

      צטט: יערת דבש 2008-12-14 18:36:52

      צטט: א י ל ה 2008-12-14 16:12:23

      צטט: יערת דבש 2008-12-14 15:36:47

      צטט: א י ל ה 2008-12-14 14:43:49

       

      הכי כיף לך שכבר קמת מהכורסה ומצאת לך את הנישה שלך לבטא ולהביע.

        

      <למה האחרונים תמיד (מתנשפים) בסוף?>

       

       

       

       

      קמתי. אבל טרם מצאתי את הנישה שלי.

      ההתנשפות היא מהקימה. לא תאמיני על המרץ והנעורים שיחכו לך בהמשך.

       

      מותק, את.

      :)

       

        

       

      רוב דרי הקפה לא יסכימו איתך.

       

      נו, שוב אני יוצאת ייחודית יחידה ומיוחדת.

      :)

         

      <ואיפה הפוסט-ערס כשצריך אותו שידגים איך עושים את התנועה הזאת עם האגן שמלווה בצליל מציצה והנפת יד?>

       

       

       

        14/12/08 18:36:

      צטט: א י ל ה 2008-12-14 16:12:23

      צטט: יערת דבש 2008-12-14 15:36:47

      צטט: א י ל ה 2008-12-14 14:43:49

       

      הכי כיף לך שכבר קמת מהכורסה ומצאת לך את הנישה שלך לבטא ולהביע.

        

      <למה האחרונים תמיד (מתנשפים) בסוף?>

       

       

       

       

      קמתי. אבל טרם מצאתי את הנישה שלי.

      ההתנשפות היא מהקימה. לא תאמיני על המרץ והנעורים שיחכו לך בהמשך.

       

      מותק, את.

      :)

       

        

       

      רוב דרי הקפה לא יסכימו איתך.

        14/12/08 16:12:

      צטט: יערת דבש 2008-12-14 15:36:47

      צטט: א י ל ה 2008-12-14 14:43:49

       

      הכי כיף לך שכבר קמת מהכורסה ומצאת לך את הנישה שלך לבטא ולהביע.

        

      <למה האחרונים תמיד (מתנשפים) בסוף?>

       

       

       

       

      קמתי. אבל טרם מצאתי את הנישה שלי.

      ההתנשפות היא מהקימה. לא תאמיני על המרץ והנעורים שיחכו לך בהמשך.

       

      מותק, את.

      :)

       

        

        14/12/08 15:36:

      צטט: א י ל ה 2008-12-14 14:43:49

       

      הכי כיף לך שכבר קמת מהכורסה ומצאת לך את הנישה שלך לבטא ולהביע.

        

      <למה האחרונים תמיד (מתנשפים) בסוף?>

       

       

       

       

      קמתי. אבל טרם מצאתי את הנישה שלי.

      ההתנשפות היא מהקימה. לא תאמיני על המרץ והנעורים שיחכו לך בהמשך.

        14/12/08 14:43:

       

      הכי כיף לך שכבר קמת מהכורסה ומצאת לך את הנישה שלך לבטא ולהביע.

        

      <למה האחרונים תמיד (מתנשפים) בסוף?>

       

       

       

        14/12/08 14:08:

      צטט: ransom stark 2008-12-14 13:54:08

      כשאומרים יהודונים אז אנחנו נורא נפגעים אבל להגיד ערבושים זה בסדר? בא לי להקיא.

       

      גם אני לא אוהבת את הכינוי הזה (למרות שיש לי כמה חברים פלסטינים שכן מחבבים אותו ויש להם פרשנות מענינת לגביו). בכל מקרה, כוונותיו של הפוסט ערס, אותו אני כבר קצת מכירה, היו טובות.

        14/12/08 13:54:
      כשאומרים יהודונים אז אנחנו נורא נפגעים אבל להגיד ערבושים זה בסדר? בא לי להקיא.
        14/12/08 13:48:

      צטט: פוסט-ערס 2008-12-14 13:10:55

      "פעם גם אני לא חשבתי כמו שאני חושבת היום. הייתי, מה שאני קוראת היום 'שמאלנית כורסא'. חשבתי אז שהשמאל צודק אבל מגזים ובעיקר נוטה לקונספירציה ולפראנויות"

       

      יאללה אל תתביישי

      את יכולה לחזור אחורה

      אני אקנה לך את הכורסא אם את רוצה

      רק תפסיקי להסתובב עם כל הערבושים  האלו

       

      לא מתביישת ולא חוזרת אחורה. ומבין תושביה החוקיים של הגדה, מה שאתה קורה "ערבושים", יש לי חברים נהדרים.

      אבל אשמח לכורסא. חסרה לי בבית.

        14/12/08 13:40:

      צטט: mudGil 2008-12-14 11:45:59

      צטט: יערת דבש 2008-12-09 15:43:59

      צטט: mudGil 2008-12-09 15:39:47

      ואני אומר כבר הרבה זמן - פעם הייתי שמאלני, היום סתם פסימיסט.  ולא שדעותי השתנו, אבל הסיכוי לפתרון שאינו אפרטהייד או וויתור על החלום הציוני רק מתרחק והולך.

       

      בין אפרטהייד לויתור על החלום הציוני - נדמה לי שהבחירה צריכה להיות ברורה לכל אדם.

       אם זה לא היה ברור - לא אפרטהייד ולא ויתור על המעשה והחלום הציוני הן הבחירות שלי.  אבל מכיוון שאת הפיתרון אנחנו צריכים להביא עם הסכמה של שני העמים, אני חושש שהאפשרות להסכמה כזו מתרחקת מיום ליום.

       

      הלואי שאתבדה.

       

      הסכמתי עם הודעתך הראשונה. אנחנו מתנהלים בין שני קטבים, שהצגת יפה. אני מקווה שהבחירה בינהם ברורה לכל אדם.

       

        14/12/08 13:10:

      "פעם גם אני לא חשבתי כמו שאני חושבת היום. הייתי, מה שאני קוראת היום 'שמאלנית כורסא'. חשבתי אז שהשמאל צודק אבל מגזים ובעיקר נוטה לקונספירציה ולפראנויות"

       

      יאללה אל תתביישי

      את יכולה לחזור אחורה

      אני אקנה לך את הכורסא אם את רוצה

      רק תפסיקי להסתובב עם כל הערבושים  האלו

        14/12/08 11:45:

      צטט: יערת דבש 2008-12-09 15:43:59

      צטט: mudGil 2008-12-09 15:39:47

      ואני אומר כבר הרבה זמן - פעם הייתי שמאלני, היום סתם פסימיסט.  ולא שדעותי השתנו, אבל הסיכוי לפתרון שאינו אפרטהייד או וויתור על החלום הציוני רק מתרחק והולך.

       

      בין אפרטהייד לויתור על החלום הציוני - נדמה לי שהבחירה צריכה להיות ברורה לכל אדם.

       אם זה לא היה ברור - לא אפרטהייד ולא ויתור על המעשה והחלום הציוני הן הבחירות שלי.  אבל מכיוון שאת הפיתרון אנחנו צריכים להביא עם הסכמה של שני העמים, אני חושש שהאפשרות להסכמה כזו מתרחקת מיום ליום.

       

      הלואי שאתבדה.

       

        12/12/08 02:09:

       

       


       

       

       

       

        12/12/08 02:07:

       

       

      יש לנו אחים

      מעבר למרחב הזה,

      אחים טובים, אוהבים,

      מביטים בנו

      ובוכים,

      ואומרים אז בסתר ליבם:

      "הלוואי שגם למצור כאן,

      היה ניתן פומבי..."

      ולא משלימים את המשפט:

      "אל תשאירו אותנו לבד".

       

       

      מחמוד דרוויש

       

       

      כתבתי על האהבה

      עשרים שורות

      ונדמה היה לי

      כי המצור נסוג

      עשרים מטר

      לאחור...

       

       

       

       

       

        11/12/08 16:29:

      צטט: sard 2008-12-10 22:16:57

      ההכללה שלך שכל הפלסטינאים רוצחים וכל תמיכה בזכויות אדם בשטחים היא תמיכה ברוצחים היא הסתה.

      כרגע אתה משתמש בטיעון הזה כדי להצדיק פיטורין או אפליה בתחום העבודה (מה שנטשה התלוננה עליו) - המרחק מכאן ולהצדיק פעולות אלימות נגד מי שפועל למען זכויות אדם של ערבים לא גדול.

      כאשר תהיה מדינה פלסטינאית שתהיה ריבונית לדאוג לאזרחיה ותוכל להיות אחראית עליהם תוכל להאשים אותה בפעולות של אזרחיה כלפי אזרחי ישראל וגם תוכל להטיל עליה אחריות לזכויות האדם של הפלסטינאים - מאחר שאין גוף כזה אין מי שאחראי לפעולות כל הפלסטינאים ואין הצדקה מוסרית לפגוע בכולם, מאחר שהיום ישראל שולטת בשטחים ישראל אחראית לזכויות האדם שם - ממה שכתבת בעבר ברור שזכויות אדם לא חשובות בעיניך.

       

       

       

       פספסת את כל הדקויות במה שכתבתי.

      אני לא חושב שאדם צריך להיות מפוטר מעבודתו בגלל דעותיו, נקודה. מי שדעותיו ופעילותו נמצאים במסגרת החוק, לזכות ליחס על פי כישוריו כעובד. מי שלא, צריך להיות מטופל על ידי הרשויות.

      ניסיתי להתייחס להפתעה של נטשה מתגובתם של חבריה לעבודה. אותי זה לא מפתיע, לא כי הייתי מגיב באותה צורה, אלא כי לרוב האנשים קשה להבדיל בין דאגה לזכויות אדם של פלסטינים ובין תמיכה במאבקם בפועל.

       

      זכויות אדם חשובות בעיני, אם כי, כמו שהזכרתי פה מספר פעמים, אני מאמין שהאיזון בין זכותם של הישראלים לחיים לבין זכותם של הפלסטינים לתנועה חייב לנטות לטובת הראשונה. והייתי אומר את אותו הדבר על טמילים או באסקים. הזכות לחיים תמיד יסודית יותר.

       

      בנושא  אחריות הרש"פ, יש לך טעות יסודית. בהסכמי אוסלו הרשות לקחה על עצמה את האחריות הבטחונית בשטחי A, והסכמים אלה מוכרים בכל העולם. ישראל כבשה מחדש את שטחי A רק אחרי שבמשך שנים הרשות לא מימשה את אחריותה שם.

      שמח שהבהרת את מה שהדגשתי, כנראה הדקויות היו דקות מידי.

      אנחנו לא מסכימים כנראה על המציאות בשטחים, על התנהגות הגופים שם ואחריותם וכנראה גם לא על העתיד הרצוי שם אבל על הנקודות שסימנתי בצהוב יש הסכמה וזה בסיס חשוב.

       

        11/12/08 16:21:

      צטט: יערת דבש 2008-12-11 09:21:08


       

      גם אני מרוצה מתשובתך פה. חושבת להעסיק אותך כאן. שמינית משרה מתאים לך?

       

       צוחקצוחקצוחק

      יאללה מתי מתחילים?

       

        11/12/08 09:21:

      צטט: גיא-ג 2008-12-10 21:58:44

      צטט: sard 2008-12-10 21:31:15

      צטט: נטשה 1977 2008-12-10 18:48:02


      אבל הנשים שיצאתי איתן לא סיפרו בעבודה על העיסוק הזה שלהן, כי הן ידעו כמה קל יהיה לאנשים להשתמש בזה נגדן. אני לא אוהבת לשמור לעצמי סודות, ובפעם היחידה שדיברתי על זה עם חברים מהעבודה, אנשים שאוהבים אותי ומעריכים אותי מאוד, התנפלו עלי כאילו רצחתי מישהו.

       

      אני לא מחפשת תירוצים. המקום הזה מסקרן אותי, ומרגיש לי כמו אחת העשיות הכי פרודוקטיביות והכי חשובות שאני יכולה לקחת בהן חלק. אבל מהנסיון הפעוט שהיה לי, אני יודעת שאם לא אשמור על דממה מוחלטת בקשר לזה, זה עשוי לעלות לי בעוד מקום עבודה. במקור ההכנסה והקיום שלי. ובזה אני לא מקלה ראש.

       

       

      אין מה לעשות, הפוליטיקה שלך נתפסת בתמיכה באויב. אותו אויב שהרג 1,000 אזרחינו בפעולות טרור נפשעות.את אכן לא רצחת אף אחד, אבל תומכת נלהבת בזכויות הרוצחים.זו לא הפרדה מאוד חדה.

       

      ההכללה שלך שכל הפלסטינאים רוצחים וכל תמיכה בזכויות אדם בשטחים היא תמיכה ברוצחים היא הסתה.

      כרגע אתה משתמש בטיעון הזה כדי להצדיק פיטורין או אפליה בתחום העבודה (מה שנטשה התלוננה עליו) - המרחק מכאן ולהצדיק פעולות אלימות נגד מי שפועל למען זכויות אדם של ערבים לא גדול.

      כאשר תהיה מדינה פלסטינאית שתהיה ריבונית לדאוג לאזרחיה ותוכל להיות אחראית עליהם תוכל להאשים אותה בפעולות של אזרחיה כלפי אזרחי ישראל וגם תוכל להטיל עליה אחריות לזכויות האדם של הפלסטינאים - מאחר שאין גוף כזה אין מי שאחראי לפעולות כל הפלסטינאים ואין הצדקה מוסרית לפגוע בכולם, מאחר שהיום ישראל שולטת בשטחים ישראל אחראית לזכויות האדם שם - ממה שכתבת בעבר ברור שזכויות אדם לא חשובות בעיניך.

       

       

       

      גם אני מרוצה מתשובתך פה. חושבת להעסיק אותך כאן. שמינית משרה מתאים לך?

       

        11/12/08 08:37:

      צטט: קוצבטוסיק 2008-12-10 23:09:00


      אני דווקא תמיד (או מאז שהתחלתי/למדתי לחשוב) חשבתי כפי שחושבת היום. היו משברים באמצע ומלחמות ונסיונות לפיוס שלא צלחו; כן, החיים כאן לא פשוטים והסמטוחה עדיין ענקית ויודעת שגם לא פשוט יהיה למצוא את הדרך, אם בכלל... אבל עם כל הכאוס הזה, דבר אחד נשאר ברור לי לכל אורך השנים - העובדה שכבשנו ובמקום לנסות ולדבר, מיד לאחר מכן, ולהחזיר, חמדנו עוד ועוד, השתלטנו על אדמות לא לנו, ביססנו שם את מעמדנו ובדרך רמסנו זכויות אדם אלמנטריות ברגל גסה.

      ולגבי פעילות הומנית, פוליטית, כזאת או אחרת, זה אכן לא תמיד אפשרי לכל אחד/ת לעסוק בכך. רק לפני כשלוש שנים התפנה לי קצת זמן; כי כרבים אחרים הייתי עסוקה בעבודה ולימודים והסעות לחוגים וכל השאר... אז באותן שנים הצטרפתי ל'אמנסטי', שזה לא דורש יותר מתשלום/תרומה שנתית וקצת לשבת מול המחשב או הפקס ולשלוח מחאות למנהיגים או בתי כלא ברחבי העולם, אולי גם קצת עבודת הסברה לסובבים אותנו. אלא שלחברים באמנסטי אסור לפעול במדינה בה הם אזרחים. כשנוכחתי שיכולה מידי פעם, בקטנה, לצאת מהכורסא, פרשתי מהחברות שם. וזה בסדר גם אחרת; לא מוכרחים להיות פעילים כולם; מה שיותר חשוב הוא להביא את הדברים שלא רואים משם או מכאן, לגרום למודעות רחבה יותר למה שבאמת קורה, להכיר ומכאן גם להבין.

      ותרומתך גדולה.

      תמיד הייתי שמאל. בספר המחזור שלנו, בכיתה יב', כשניסו לנחש מה כל אחד מאיתנו יהיה כשיהיה גדול, כתבו שאני אהיה פעילת זכויות אדם. אלא שמאז שאני באמת פעילה, מאז שהדעות שלי הפסיקו להיות עניין תיאורטי, מאז שהמילה 'ערבים' התמלאה פרצופים ושמות וסיפורים של אנשים אמיתיים שבביתם ביקרתי ואת משפחתם פגשתי, משהו השתנה. התמצק.

       

      הרבה תודה לך, קוצבה. אני מחבבת אותך מאוד.   

       

        11/12/08 08:32:

      צטט: נטשה 1977 2008-12-10 22:38:12

      אין לי אלא לקנא.

      בעיקר בסביבת העבודה שלך,

      אבל גם התגובות של החברים שלך נשמעות יותר קנטרניות מאשר כעוסות.

      מצד שני יתכן שהם כבר התרגלו לזה עם השנים.

       

      הקטע עם המשפחה המתנחלת זו תעלומה.

      להגיע אליהם הביתה זו הדילמה במיעוטה,

      לסתום כל ערב פסח כדי לא לעורר שדים מרבצם נראה לי יותר קשה.

       

      כמה אני מצטערת לשמוע על הפיטורים. ועל המילה חווארה ביומן. אני מצטערת מאוד מאוד.

       

      אני ברת מזל. אני מסתובבת בעולם שבמקרה הפחות טוב לא מגנה את מה שאני עושה. אספר לך שלהורי, ובעיקר לאבי, היתה בעיה קשה מאוד עם העניין הזה. "שוב את הולכת לחווארה הזה שלך", אבא שלי נהג לומר לי בכל פעם שיצאתי למחסום. אמא שלי בעיקר דאגה (וגם ספגה קצת במקום העבודה שלה, כשסיפרה על העיסוק החדש של ביתה). אני מניחה שהעקשות שלי ריככה את כולם.

       

      זכור לי בעיקר מקרה אחד. זה קרה כשמתנחל דרס ילד על הכביש הראשי באחד הכפרים. נעשיתי מעורבת, הרבה מכפי יכולתי. זה סיפור ארוך, אני מקצרת, אספר שאז התחלתי לכתוב את הבלוג. משפחת הילד רצתה לעשות משהו עבורי, הבעת תודה על מה שעשיתי עבורם. הדוד ביקש ממני לעבור אצלם בדרך חזרה הביתה מהמחסום. חיכה לי סל עמוס. שמן זית, זיתים, עגבניות מוחמצות, כדורי לבנה, זעטר שנקטף באותו היום ממש (יצא לכם להריח פעם זעטר רגע אחרי שנקטף?), פיתות חמות, חומוס וטחינה, בקלאווה, תאנים מהעץ בחצר. הכל מעשה ידי נשות הבית. ימים הן ישבו במטבח, הדוד סיפר שמידי פעם שמע אותן מכריזות את שמי בקול רם (הן אוהבות את שמי).

       

      נסעתי משם לחברים. ערכנו את אוסף הקופסאות והצנצנות על השולחן. התחלנו לטעום. התפתחה שיחה על פלסטין. בן הזוג של חברי הטוב ביותר (כאח לי, חבר מהתיכון) העיר הערה שבכל יום הייתי מניחה בצד, אבל באותו יום פשוט לא יכולתי. לקחתי את התיק, השארתי הכל על השולחן והלכתי.

       

      לא כעסו עלי. דיברתי עם חברי למחרת בטלפון. הוא אמר לי "אני מבין שזה חשוב לך, ואני מבין שזה היה יום רגיש במיוחד". אני התנצלתי. הנחנו לזה.

       

        10/12/08 23:09:


      אני דווקא תמיד (או מאז שהתחלתי/למדתי לחשוב) חשבתי כפי שחושבת היום. היו משברים באמצע ומלחמות ונסיונות לפיוס שלא צלחו; כן, החיים כאן לא פשוטים והסמטוחה עדיין ענקית ויודעת שגם לא פשוט יהיה למצוא את הדרך, אם בכלל... אבל עם כל הכאוס הזה, דבר אחד נשאר ברור לי לכל אורך השנים - העובדה שכבשנו ובמקום לנסות ולדבר, מיד לאחר מכן, ולהחזיר, חמדנו עוד ועוד, השתלטנו על אדמות לא לנו, ביססנו שם את מעמדנו ובדרך רמסנו זכויות אדם אלמנטריות ברגל גסה.

      ולגבי פעילות הומנית, פוליטית, כזאת או אחרת, זה אכן לא תמיד אפשרי לכל אחד/ת לעסוק בכך. רק לפני כשלוש שנים התפנה לי קצת זמן; כי כרבים אחרים הייתי עסוקה בעבודה ולימודים והסעות לחוגים וכל השאר... אז באותן שנים הצטרפתי ל'אמנסטי', שזה לא דורש יותר מתשלום/תרומה שנתית וקצת לשבת מול המחשב או הפקס ולשלוח מחאות למנהיגים או בתי כלא ברחבי העולם, אולי גם קצת עבודת הסברה לסובבים אותנו. אלא שלחברים באמנסטי אסור לפעול במדינה בה הם אזרחים. כשנוכחתי שיכולה מידי פעם, בקטנה, לצאת מהכורסא, פרשתי מהחברות שם. וזה בסדר גם אחרת; לא מוכרחים להיות פעילים כולם; מה שיותר חשוב הוא להביא את הדברים שלא רואים משם או מכאן, לגרום למודעות רחבה יותר למה שבאמת קורה, להכיר ומכאן גם להבין.

      ותרומתך גדולה.

        10/12/08 22:38:

      צטט: יערת דבש 2008-12-10 20:05:45


      לקסי (ככה כותבים?) אני גרה בתל אביב. לירושלים אני מגיעה פעמיים בשבוע ולא כדי להפיח בה תקווה. קטונתי, העיר הזו אבודה, אלא כדי לעבוד. ובעבודה שלי, נטאשה, כולם יודעים מה אני עושה. כשביקשתי מלגה, ונשאלתי גם על פעילות התנדבותית, התלבטתי לרגע. החלטתי שכן, וקבילתי את המלגה בסופו של דבר. אבל זו חוכמה קטנה מאוד, האקדמיה היא מרחב בטוח בהקשר שמאלני, לפחות בדרך כלל.

       

      שי צודק כשהוא אומר כמה מוזר שמותר לי היום לספר שאני בוגדת בבעלי אבל אם אספר שאני פעילה פוליטית, טפו. במקרה הטוב יגידו שאני נודניקית. דווקא מול חברים ומשפחה מסובך לפעמים יותר. אל תניחו שאני חיה בעולם שמאלני למהדרין. בענפים לא רחוקים של המשפחה שלי יש מתנחלים (הולכים לבקר אותם בבית? זו דילמה לא קלה). עם חברים זה מסובך יותר. כששודרה האולמיפיאדה הם אמרו לי כל הזמן שמספיק הם שומעים על פלסטינים "אל תגידי מילה על טיבטים". יש גם תגובות של כעס לפעמים. היום אמר לי חבר ש"מה זאת אומרת אין לך זמן? למחסומים יש ולי לא". לפעמים צוחקים על זה. כשאני מביאה אוכל שקניתי בגדה לארוחת שישי, מייד משיהו יגיד "זה משובח זה פלסטיני".

       

      בישראל יש טינה כלפי כל מה שמריח משמאל. מייד אני נתפסת יהירה "מה את חושבת שאת יותר טובה ממני כי לך אכפת מפלסטינים". יש בישראל איזו טינה מכל מה שנוגע בהשכלה (זכויות אדם הן לעולם עניין של השכלה), מכל מי שמטיב להתנסח. כאן עם אין לך מנטליות של מוסכניק יגידו לך "למה מי את". ככה זה.

       

      אין לי אלא לקנא.

      בעיקר בסביבת העבודה שלך,

      אבל גם התגובות של החברים שלך נשמעות יותר קנטרניות מאשר כעוסות.

      מצד שני יתכן שהם כבר התרגלו לזה עם השנים.

       

      הקטע עם המשפחה המתנחלת זו תעלומה.

      להגיע אליהם הביתה זו הדילמה במיעוטה,

      לסתום כל ערב פסח כדי לא לעורר שדים מרבצם נראה לי יותר קשה.

       

        10/12/08 22:20:

      צטט: נטשה 1977 2008-12-10 22:05:01

       

      תודה גיא.

      לא היתה לי שמץ של מושג איך לענות בקור רוח על הטענה הזאת,

      עשית את זה ממש יפה.

       

       

      גם את פספסת. לא הבעתי ביקורת עליך,ובטח לא טענתי שפיטוריך, אם אכן קרו כתוצאה מדעותיך הפוליטיות, הם מוצדקים. אני מתנצל אם כך הובנתי.

      מה שניסיתי להגיד הוא שעמדותיך נוטות להתפרש, כנראה בטעות, כתמיכה באויב בזמן לחימה, וזה מה שמסביר את התגובות שתיארת.

       

        10/12/08 22:16:

      ההכללה שלך שכל הפלסטינאים רוצחים וכל תמיכה בזכויות אדם בשטחים היא תמיכה ברוצחים היא הסתה.

      כרגע אתה משתמש בטיעון הזה כדי להצדיק פיטורין או אפליה בתחום העבודה (מה שנטשה התלוננה עליו) - המרחק מכאן ולהצדיק פעולות אלימות נגד מי שפועל למען זכויות אדם של ערבים לא גדול.

      כאשר תהיה מדינה פלסטינאית שתהיה ריבונית לדאוג לאזרחיה ותוכל להיות אחראית עליהם תוכל להאשים אותה בפעולות של אזרחיה כלפי אזרחי ישראל וגם תוכל להטיל עליה אחריות לזכויות האדם של הפלסטינאים - מאחר שאין גוף כזה אין מי שאחראי לפעולות כל הפלסטינאים ואין הצדקה מוסרית לפגוע בכולם, מאחר שהיום ישראל שולטת בשטחים ישראל אחראית לזכויות האדם שם - ממה שכתבת בעבר ברור שזכויות אדם לא חשובות בעיניך.

       

       

       

       פספסת את כל הדקויות במה שכתבתי.

      אני לא חושב שאדם צריך להיות מפוטר מעבודתו בגלל דעותיו, נקודה. מי שדעותיו ופעילותו נמצאים במסגרת החוק, לזכות ליחס על פי כישוריו כעובד. מי שלא, צריך להיות מטופל על ידי הרשויות.

      ניסיתי להתייחס להפתעה של נטשה מתגובתם של חבריה לעבודה. אותי זה לא מפתיע, לא כי הייתי מגיב באותה צורה, אלא כי לרוב האנשים קשה להבדיל בין דאגה לזכויות אדם של פלסטינים ובין תמיכה במאבקם בפועל.

       

      זכויות אדם חשובות בעיני, אם כי, כמו שהזכרתי פה מספר פעמים, אני מאמין שהאיזון בין זכותם של הישראלים לחיים לבין זכותם של הפלסטינים לתנועה חייב לנטות לטובת הראשונה. והייתי אומר את אותו הדבר על טמילים או באסקים. הזכות לחיים תמיד יסודית יותר.

       

      בנושא  אחריות הרש"פ, יש לך טעות יסודית. בהסכמי אוסלו הרשות לקחה על עצמה את האחריות הבטחונית בשטחי A, והסכמים אלה מוכרים בכל העולם. ישראל כבשה מחדש את שטחי A רק אחרי שבמשך שנים הרשות לא מימשה את אחריותה שם.

        10/12/08 22:05:

      צטט: גיא-ג 2008-12-10 21:58:44

      צטט: sard 2008-12-10 21:31:15

       

       

      אין מה לעשות, הפוליטיקה שלך נתפסת בתמיכה באויב. אותו אויב שהרג 1,000 אזרחינו בפעולות טרור נפשעות.את אכן לא רצחת אף אחד, אבל תומכת נלהבת בזכויות הרוצחים.זו לא הפרדה מאוד חדה.

       

      ההכללה שלך שכל הפלסטינאים רוצחים וכל תמיכה בזכויות אדם בשטחים היא תמיכה ברוצחים היא הסתה.

      כרגע אתה משתמש בטיעון הזה כדי להצדיק פיטורין או אפליה בתחום העבודה (מה שנטשה התלוננה עליו) - המרחק מכאן ולהצדיק פעולות אלימות נגד מי שפועל למען זכויות אדם של ערבים לא גדול.

      כאשר תהיה מדינה פלסטינאית שתהיה ריבונית לדאוג לאזרחיה ותוכל להיות אחראית עליהם תוכל להאשים אותה בפעולות של אזרחיה כלפי אזרחי ישראל וגם תוכל להטיל עליה אחריות לזכויות האדם של הפלסטינאים - מאחר שאין גוף כזה אין מי שאחראי לפעולות כל הפלסטינאים ואין הצדקה מוסרית לפגוע בכולם, מאחר שהיום ישראל שולטת בשטחים ישראל אחראית לזכויות האדם שם - ממה שכתבת בעבר ברור שזכויות אדם לא חשובות בעיניך.

       

       

       

      תודה גיא.

      לא היתה לי שמץ של מושג איך לענות בקור רוח על הטענה הזאת,

      עשית את זה ממש יפה.

       

        10/12/08 22:02:

      צטט: ransom stark 2008-12-10 20:48:31

      ואני גם אוסיף שמה שתיארתי זה מצב חברתי וממש ממש לא אישי. זה כמו בבית כלא כשכולם כל הזמן תחת מצלמות, רק כאן זה מתוחכם יותר - אין לנו ברירה אם אנו רוצים לשרוד אז אנחנו יוצרים לעצמנו את המצלמות האלה.

       

      אז אני קצת מתקשה להבין את המושג "מישטור עצמי". כי אני באופן אישי לא מכלילה את עצמי באותה חברה ששמה על עצמה "מישטור עצמי", ואני גם לא רואה את זה כמוך.

       

      אני רואה את זה כרוב גזעני שבשיטות אלימות (פיזיות ומילוליות) כופה את דעתו על מיעוט שמעוניין לחיות במדינה דמוקרטית ושוויונית. כשאתה מדבר על חברה שלמה שמשתמשת בשיטות דיקטטוריות של האזנה והלשנה ופחד אתה מכליל בה אותי, וזו לא קטגוריה שאני מוכנה לקחת בה חלק.

       

      מתנצלת על ההתפרצות

      נגעת בעצב הכי רגיש שיש לי עכשיו

      עבר.

       

       

       

        10/12/08 21:58:

      צטט: sard 2008-12-10 21:31:15

      צטט: נטשה 1977 2008-12-10 18:48:02


      אבל הנשים שיצאתי איתן לא סיפרו בעבודה על העיסוק הזה שלהן, כי הן ידעו כמה קל יהיה לאנשים להשתמש בזה נגדן. אני לא אוהבת לשמור לעצמי סודות, ובפעם היחידה שדיברתי על זה עם חברים מהעבודה, אנשים שאוהבים אותי ומעריכים אותי מאוד, התנפלו עלי כאילו רצחתי מישהו.

       

      אני לא מחפשת תירוצים. המקום הזה מסקרן אותי, ומרגיש לי כמו אחת העשיות הכי פרודוקטיביות והכי חשובות שאני יכולה לקחת בהן חלק. אבל מהנסיון הפעוט שהיה לי, אני יודעת שאם לא אשמור על דממה מוחלטת בקשר לזה, זה עשוי לעלות לי בעוד מקום עבודה. במקור ההכנסה והקיום שלי. ובזה אני לא מקלה ראש.

       

       

      אין מה לעשות, הפוליטיקה שלך נתפסת בתמיכה באויב. אותו אויב שהרג 1,000 אזרחינו בפעולות טרור נפשעות.את אכן לא רצחת אף אחד, אבל תומכת נלהבת בזכויות הרוצחים.זו לא הפרדה מאוד חדה.

       

      ההכללה שלך שכל הפלסטינאים רוצחים וכל תמיכה בזכויות אדם בשטחים היא תמיכה ברוצחים היא הסתה.

      כרגע אתה משתמש בטיעון הזה כדי להצדיק פיטורין או אפליה בתחום העבודה (מה שנטשה התלוננה עליו) - המרחק מכאן ולהצדיק פעולות אלימות נגד מי שפועל למען זכויות אדם של ערבים לא גדול.

      כאשר תהיה מדינה פלסטינאית שתהיה ריבונית לדאוג לאזרחיה ותוכל להיות אחראית עליהם תוכל להאשים אותה בפעולות של אזרחיה כלפי אזרחי ישראל וגם תוכל להטיל עליה אחריות לזכויות האדם של הפלסטינאים - מאחר שאין גוף כזה אין מי שאחראי לפעולות כל הפלסטינאים ואין הצדקה מוסרית לפגוע בכולם, מאחר שהיום ישראל שולטת בשטחים ישראל אחראית לזכויות האדם שם - ממה שכתבת בעבר ברור שזכויות אדם לא חשובות בעיניך.

       

       

        10/12/08 21:31:

      צטט: נטשה 1977 2008-12-10 18:48:02


      אבל הנשים שיצאתי איתן לא סיפרו בעבודה על העיסוק הזה שלהן, כי הן ידעו כמה קל יהיה לאנשים להשתמש בזה נגדן. אני לא אוהבת לשמור לעצמי סודות, ובפעם היחידה שדיברתי על זה עם חברים מהעבודה, אנשים שאוהבים אותי ומעריכים אותי מאוד, התנפלו עלי כאילו רצחתי מישהו.

       

      אני לא מחפשת תירוצים. המקום הזה מסקרן אותי, ומרגיש לי כמו אחת העשיות הכי פרודוקטיביות והכי חשובות שאני יכולה לקחת בהן חלק. אבל מהנסיון הפעוט שהיה לי, אני יודעת שאם לא אשמור על דממה מוחלטת בקשר לזה, זה עשוי לעלות לי בעוד מקום עבודה. במקור ההכנסה והקיום שלי. ובזה אני לא מקלה ראש.

       

       

      אין מה לעשות, הפוליטיקה שלך נתפסת בתמיכה באויב. אותו אויב שהרג 1,000 אזרחינו בפעולות טרור נפשעות.את אכן לא רצחת אף אחד, אבל תומכת נלהבת בזכויות הרוצחים.זו לא הפרדה מאוד חדה.

       

        10/12/08 20:48:
      ואני גם אוסיף שמה שתיארתי זה מצב חברתי וממש ממש לא אישי. זה כמו בבית כלא כשכולם כל הזמן תחת מצלמות, רק כאן זה מתוחכם יותר - אין לנו ברירה אם אנו רוצים לשרוד אז אנחנו יוצרים לעצמנו את המצלמות האלה.
        10/12/08 20:37:
      אני ממש לא כיוונתי את נגדך. את לא הבנת את כוונתי. אמרתי שאת נאלצת לחשוב ככה. אני מצטער אם הבנת את זה כאילו זה מופנה נגדך.
        10/12/08 20:15:

      צטט: ransom stark 2008-12-10 18:57:47

       

      נטשה, את מבינה שאם היית חייה במדינה שנוסדה על טהרת האזרחות וזכויות אדם, אז לא היית בכלל מתלבטת?

       

      מה זה אומר עלינו אם אדם צריך לפחד מלהגיד את דעותיו ולספר על פעולותיו הפוליטיות? 

       

      אבל אני חושב שמה שנטשה מציינת זה כבר לא משהו שמונחת עלינו מלמעלה. זהו משטור עצמי שאנו עושים לעצמנו. זה סוג של אח גדול שיצרנו בעצמנו ולמען עצמנו. זהו מעקב אנושי.

       

      מצחיק, שהיום יותר בטוח להודות בהעדפות מיניות מאשר העדפות ומעשים פוליטיים. הראשון בדרך-כלל לא יפגע לך בחופש העיסוק, בעוד השני...

       

      מצטער, אבל זו לא דמוקרטיה. זה אולי נראה כמו ברווז ונשמע כמו ברווז, אבל זה יותר סיאנס של ברווז מאשר ברווז.

       

      אבל אני ***לא*** חיה בלה לה לאנד

      אני חיה במדינה בה שבועיים אחרי שהבוס שלי ראה ביומן שלי את המילה "חווארה" מצאתי את עצמי מובטלת. 99% שאין שום קשר בין הדברים, אבל הסיכוי הפעוט שהיתה לו התלבטות ביני לבין שלמה, ושבסופה הוא בחר בי אפילו כי בתת מודע שלו הוא מעדיף את שלמה שעומד במחסום במדים על פני שעומדת באזרחי, מספיק לי כדי לנהוג משנה זהירות.

       

      אם אתה באמת מעז להעיר לי על משטור עצמי כאן בלי להבין מה המשמעות של סנקציות חברתיות והעדר פרנסה, אז אולי כדאי שתתנסה מתישהו בפיטורים בזמן מיתון. יש סיכוי שמהמקום שלי תחשוב פעמיים עד כמה חשוב לבטא בקול עמדות פוליטיות לא פופולריות במקום העבודה.

       

       

        10/12/08 20:05:


      לקסי (ככה כותבים?) אני גרה בתל אביב. לירושלים אני מגיעה פעמיים בשבוע ולא כדי להפיח בה תקווה. קטונתי, העיר הזו אבודה, אלא כדי לעבוד. ובעבודה שלי, נטאשה, כולם יודעים מה אני עושה. כשביקשתי מלגה, ונשאלתי גם על פעילות התנדבותית, התלבטתי לרגע. החלטתי שכן, וקבילתי את המלגה בסופו של דבר. אבל זו חוכמה קטנה מאוד, האקדמיה היא מרחב בטוח בהקשר שמאלני, לפחות בדרך כלל.

       

      שי צודק כשהוא אומר כמה מוזר שמותר לי היום לספר שאני בוגדת בבעלי אבל אם אספר שאני פעילה פוליטית, טפו. במקרה הטוב יגידו שאני נודניקית. דווקא מול חברים ומשפחה מסובך לפעמים יותר. אל תניחו שאני חיה בעולם שמאלני למהדרין. בענפים לא רחוקים של המשפחה שלי יש מתנחלים (הולכים לבקר אותם בבית? זו דילמה לא קלה). עם חברים זה מסובך יותר. כששודרה האולמיפיאדה הם אמרו לי כל הזמן שמספיק הם שומעים על פלסטינים "אל תגידי מילה על טיבטים". יש גם תגובות של כעס לפעמים. היום אמר לי חבר ש"מה זאת אומרת אין לך זמן? למחסומים יש ולי לא". לפעמים צוחקים על זה. כשאני מביאה אוכל שקניתי בגדה לארוחת שישי, מייד משיהו יגיד "זה משובח זה פלסטיני".

       

      בישראל יש טינה כלפי כל מה שמריח משמאל. מייד אני נתפסת יהירה "מה את חושבת שאת יותר טובה ממני כי לך אכפת מפלסטינים". יש בישראל איזו טינה מכל מה שנוגע בהשכלה (זכויות אדם הן לעולם עניין של השכלה), מכל מי שמטיב להתנסח. כאן עם אין לך מנטליות של מוסכניק יגידו לך "למה מי את". ככה זה.

        10/12/08 18:57:

      נטשה, את מבינה שאם היית חייה במדינה שנוסדה על טהרת האזרחות וזכויות אדם, אז לא היית בכלל מתלבטת?

       

      מה זה אומר עלינו אם אדם צריך לפחד מלהגיד את דעותיו ולספר על פעולותיו הפוליטיות? 

       

      אבל אני חושב שמה שנטשה מציינת זה כבר לא משהו שמונחת עלינו מלמעלה. זהו משטור עצמי שאנו עושים לעצמנו. זה סוג של אח גדול שיצרנו בעצמנו ולמען עצמנו. זהו מעקב אנושי.

       

      מצחיק, שהיום יותר בטוח להודות בהעדפות מיניות מאשר העדפות ומעשים פוליטיים. הראשון בדרך-כלל לא יפגע לך בחופש העיסוק, בעוד השני...

       

      מצטער, אבל זו לא דמוקרטיה. זה אולי נראה כמו ברווז ונשמע כמו ברווז, אבל זה יותר סיאנס של ברווז מאשר ברווז.

        10/12/08 18:48:

      צטט: יערת דבש 2008-12-08 16:38:28

      אירה, רונית, אהוד וינון -

      בזמנכם החופשי אתם תצאו.


      זה עולם מוזר, עולמו של פעיל שמאל. 'בחיים הרגילים שלי' אני מה שנהוג לומר 'אדם מין הישוב'. תלמידה באוניברסיטה העברית. צ'קים לא חוזרים. משלמת דוחות חניה (אחד שולם ממש הרגע. בהר הצופים היו לי מטבעות רק לשעה וחצי והייתי צריכה שעתיים). אבל פעם בשבוע אני הופכת להיות יצור שוליים. אחת שחיילים ושוטרים יכולים לצעוק עליה, לקלל אותה. לזרוק עליה רימון עשן. לנסות עליה "כלי חדש לפיזור הפגנות, פיתוח ישראלי", הבואש.  


      היו בפוסט כמה טעויות הקלדה וכמה משפטים עם תחביר לא מוצלח. תיקנתי, אבל משום מה התיקון לא נשמר. תיקנתי שוב. קראתם פוסט לא ערוך. סליחה.

       

      על זה הייתי שמחה אם היית כותבת.

       

      מילא ההתמודדות עם חיילים שבזים לך, הם זרים, את זה עוד אפשר לשאת. מעליב נורא, אבל אפשרי.

       

      אבל הנשים שיצאתי איתן לא סיפרו בעבודה על העיסוק הזה שלהן, כי הן ידעו כמה קל יהיה לאנשים להשתמש בזה נגדן. אני לא אוהבת לשמור לעצמי סודות, ובפעם היחידה שדיברתי על זה עם חברים מהעבודה, אנשים שאוהבים אותי ומעריכים אותי מאוד, התנפלו עלי כאילו רצחתי מישהו.

       

      אני לא מחפשת תירוצים. המקום הזה מסקרן אותי, ומרגיש לי כמו אחת העשיות הכי פרודוקטיביות והכי חשובות שאני יכולה לקחת בהן חלק. אבל מהנסיון הפעוט שהיה לי, אני יודעת שאם לא אשמור על דממה מוחלטת בקשר לזה, זה עשוי לעלות לי בעוד מקום עבודה. במקור ההכנסה והקיום שלי. ובזה אני לא מקלה ראש.

       

        10/12/08 18:04:

      מפיחת-תקווה שכמוך. 

       

      (לדעתי, להפיץ בשורה בירושלים - חשוב ונועז לא פחות מבלוג שמאלני בדהמארקר או ממחסוםווטש בשטחים. זירה בפני עצמה, העיר הזו. לא צריך דרכון כשמגיעים מתל-אביב?)

       

       

        10/12/08 17:31:

      נדמה לי שדעות משתנות באמת רק בעקבות חוויה אישית. כמה שלא קוראים ולומדים, דברים צריכים לחלחל פנימה, ברגע לא ברור.

       

      החוויה האישית שלי לא הייתה קשורה לסכסוך, אלא לחיים בעוני, בזבל, במשך שלוש ארבע שנים. אין כמו העוני כדי לפתח מרחק, וביקורת כלפי השיח השליט בחברה. לומדים לקחת הרבה מאד דברים בפרופורציה.

      ומשפטים שאמרו לי אנשים. משפטים בנלים, פשוטים, קטנים, שנכנסו והמשיכו להדהד. 

       

      ובעניין הסכסוך, אני לא אגיד ש"השמאל צדק". כמה שזזתי בדעותיי, אני לא מסוגל להכללות כאלה. "השמאל" הציוני, שיצר את אוסלו, חטא בתסמונת הלאכול את העוגה-ולהשאיר-אותה-שלמה (כיבוש לייט, ללכת עם ולהרגיש בלי, עד שזה מתפוצץ בפרצוף). ובאשר לאחרים - יש ויש. חלק מאושיות השמאל הם אנשים קיצוניים וחד ממדיים. אחרים הם אנשים חכמים שאפשר ללמוד מהן הרבה. 

        10/12/08 09:14:

      צטט: עדי זילברברג 2008-12-10 08:01:48

      את יודעת - גם לי קשה עם אללה ווכבר (אידיאולוגית). וגם עם הפגנות אלימות. וגם עם בכלל לחפש חיכוך בכוח.

      השאלה היא  כתמיד עניין של בלאנס. מתי שווה לוותר, מתי שווה להתפשר וכאלה. בקיצור - מאחר שהחיים הם לא שחור לבן - קשה להבחין מתי את עושה טוב. לפעמים לכל הפחות - אני לא רוצה להשמע פסימי או מזלזל...

      אה, ובקשר לכורסא - אני לא יודע מה את חושבת על הפעילות הפוליטית/האקטיביסטית שלי. בכל מקרה - לטעמי יש הרבה טעם בלנסות ולשכנע ולהאיר גם מהכורסא (והרי גם את עושה את זה), אבל בוודאי שלא רק 

      לא בטוחה שהבנתי אותך לגמרי.

      הרבה פעמים יצא שחזרתי מהמחסום וחשבתי שלא פעלתי נכון. המציאות במחסום מורכבת, לא תמיד היא ברורה לי. היו לי הרבה חרטות, אבל אף פעם לא לגבי עצם הנוכחות שלי שם. אני גם יודעת שמי שמדיח כלים, ישבור כמה. כלומר האפשרות לטעות לא תשאיר אותי בבית.

      אני חושבת שהעבודה שהתחלת לעשות, חשובה מאין כמותה.

       

      במה שנוגע לשכנוע - זה לא מה שאני רוצה לעשות כאן. הבלוג התחיל מצורך פרטי מאוד ובוער מאוד לאוורר את המחסום ממני. התחלתי לכתוב כשכבר הייתי בלויה לגמרי מזה, והבלוג היה דרך להחזיק אותי. כתבתי כמה פוסטים, נסעתי לחצי שנה, והייתי בטוחה לגמרי שכשאחזור לא אמשיך לכתוב כאן. אבל נוצר דיאלוג כל כל מעניין וחשוב עם אנשים שפגשתי כאן, והשיחה הזו כל כך מפרה אותי, נשארתי.

        10/12/08 08:01:

      את יודעת - גם לי קשה עם אללה ווכבר (אידיאולוגית). וגם עם הפגנות אלימות. וגם עם בכלל לחפש חיכוך בכוח.

      השאלה היא  כתמיד עניין של בלאנס. מתי שווה לוותר, מתי שווה להתפשר וכאלה. בקיצור - מאחר שהחיים הם לא שחור לבן - קשה להבחין מתי את עושה טוב. לפעמים לכל הפחות - אני לא רוצה להשמע פסימי או מזלזל...

      אה, ובקשר לכורסא - אני לא יודע מה את חושבת על הפעילות הפוליטית/האקטיביסטית שלי. בכל מקרה - לטעמי יש הרבה טעם בלנסות ולשכנע ולהאיר גם מהכורסא (והרי גם את עושה את זה), אבל בוודאי שלא רק 

        9/12/08 21:04:

      צטט: נעמה ארז 2008-12-09 16:08:46


      פעם גם אני חשבתי כמוך.

      עכשיו אני זקנה ומלאת אשמה*

      נעמה

       

      אותי המחסומים הצעירו. אולי אותך הם יזקינו. אין לדעת.

        9/12/08 20:55:

      צטט: ניר ב. 2008-12-09 20:44:41

      פעם גם אני חשבתי לא כמוני. חשבתי והאמנתי אחרת לגמרי, בקצה השני.

      חשבתי שאסור לפנות ואסור לוותר על אף שעל, וצריך לעצור את הנסיגה ומיד.

      הרבה זמן עבר מאז, עמדותי נדדו הרחק אל צידה השני של הסקאלה הפוליטית, אבל מהכורסא עוד לא קמתי ותירוצים יש לי בשפע.

      למרות זאת אני מבטחי לעצמי שיבוא יום ואעשה מעשה, לא רק דיבורים וקיטורים.

      הרבה מהרצון שלי אני זוקף לזכותך ולזכות הבלוג מאיר העינים שלך.

       

       

      אם כך, בשבילך אני כותבת.

       

        9/12/08 20:44:

      פעם גם אני חשבתי לא כמוני. חשבתי והאמנתי אחרת לגמרי, בקצה השני.

      חשבתי שאסור לפנות ואסור לוותר על אף שעל, וצריך לעצור את הנסיגה ומיד.

      הרבה זמן עבר מאז, עמדותי נדדו הרחק אל צידה השני של הסקאלה הפוליטית, אבל מהכורסא עוד לא קמתי ותירוצים יש לי בשפע.

      למרות זאת אני מבטחי לעצמי שיבוא יום ואעשה מעשה, לא רק דיבורים וקיטורים.

      הרבה מהרצון שלי אני זוקף לזכותך ולזכות הבלוג מאיר העינים שלך.

       

       

        9/12/08 19:26:

      צטט: יערת דבש 2008-12-09 16:00:40

      אין לכם ספריות בבאר שבע? מבטיחה לבדוק.

       

       

       

      אבל יש לנו שערים

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=759272

        9/12/08 16:08:


      פעם גם אני חשבתי כמוך.

      עכשיו אני זקנה ומלאת אשמה*

      נעמה

        9/12/08 16:00:

      צטט: solix73 2008-12-09 15:54:05

      בשבוע הבא תהיה לי קצת עבודה בספריה בקמפוס גבעת רם. אותו ספסל?

       

      באותה הזדמנות תבקשי מספרנית אולם הקריאה את כתב העת "מראות המשטרה" גיליון 227

      ותפתחי בעמ 22 .....

      אין לכם ספריות בבאר שבע? מבטיחה לבדוק.

       

        9/12/08 15:54:

      בשבוע הבא תהיה לי קצת עבודה בספריה בקמפוס גבעת רם. אותו ספסל?

       

      באותה הזדמנות תבקשי מספרנית אולם הקריאה את כתב העת "מראות המשטרה" גיליון 227

      ותפתחי בעמ 22 .....

        9/12/08 15:43:

      צטט: mudGil 2008-12-09 15:39:47

      ואני אומר כבר הרבה זמן - פעם הייתי שמאלני, היום סתם פסימיסט.  ולא שדעותי השתנו, אבל הסיכוי לפתרון שאינו אפרטהייד או וויתור על החלום הציוני רק מתרחק והולך.

       

      בין אפרטהייד לויתור על החלום הציוני - נדמה לי שהבחירה צריכה להיות ברורה לכל אדם.

        9/12/08 15:43:


      יריב, אשת, אריק, אורח, נורית, יואב ונגה -

      אולי צריך עוד פוסטים כאלה? מפני שמתפתחת כאן שיחה מענינת.

       

      הבלוג התחיל מתיאור של עדויות, רשמים מהמחסומים. רשימה כמו זו - שהיתה לגמרי לא מתוכננת - היא בעצם תוצר של דיאלוג שהתפתח כאן ביני לבינכם. שיחות בבלוג עצמו, שיחות במייל פרטי, בבתי קפה וכמובן, עם מי שהצטרף אלי למחסום. למדתי הרבה מהדיאלוג הזה. לא אגזים אם אומר שהדיאלוג הזה החזיק את הבלוג בחיים כשחשבתי לפרוש מהקפה.  


      היום נפתח מחסום חווארה החדש. היו עיתונאים, אולי יגיע למהדורה. בטח נדבר שם על "רוחחת האוכלוסיה".

        9/12/08 15:39:
      ואני אומר כבר הרבה זמן - פעם הייתי שמאלני, היום סתם פסימיסט.  ולא שדעותי השתנו, אבל הסיכוי לפתרון שאינו אפרטהייד או וויתור על החלום הציוני רק מתרחק והולך.
        9/12/08 15:12:


      את נהדרת, והטקסט הזה כתוב טוב והוא חשוב.

       

      אני הייתי שוקלת לעבד אותו למאמר דיעה . חשוב שיחשף להרבה יותר עיניים. את באה?

       

       

      מכירה אותך קצת זמן, אבל אוהבת אותך. ( :

       

       

       

        9/12/08 12:19:

       

       

      רינשימנטו

       

       

      כשסיפרתי למורה שלי לאיטלקית על יערת דבש

      היא אמרה לי:  "רינשימנטו"  -

      "לידה מחדש"  -  הסבירה...

      מה שהצרפתים כינו "רנסנס"

       

      וככה קיבלתי ממנה לעשות שעורי בית על המושג,

      והנה אני לפני שחוזר אליה למורה, אסביר לכם

      ולעצמי בקצרה, את נקודת מבטי אודות הבחורה 

      "יערת דבש" שם כינוי ישן

      "רינשימנטו" שם כינוי חדש מומלץ

       

      "רינשימנטו"

      מדובר בתחושה של מעבר,

      מחשכת ימי הביניים, משפל והשפלה, לנאורות ואנושיות.

       

       

      מעולם של ביטול העצמי כפי שהיה בחשכת ימי הביניים,

      סגידה לאיזו אלוהות שלא הוכיחה את עצמה,

      ומעבר לאנושיות, אומץ חשיבה והתעקשות...

      מאלוהים מאכזב... לאלוהים חדש,

      התעקשות על האמת שלך, שמאופיינת ברגישות אנושית.

      והיא "רינשימנטו" מצפה מהסביבה למקבילות,

      בהתאם למה שהיא מעניקה בנדיבות,

       

       

      זה ימים שיערת דבש ואני יוצרים, פוסט משותף של

      דיאלוג אמפתי, בו מתאפשר להכיר את האחר,

      מעבר למה שהעין רואה...

       

       

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=690294

       

       

      מן המסע המשותף שאנו מובילים

      נמצאים אנו למדים

      שמוחו של האדם,

      הוא תנועה חופשית לכל הכיוונים,

      והכי חשוב זה

      להיות מודעים,

      שהעולם עשוי כך,

      שיש בו תמיד

      יותר מתשובה אחת,

      יותר מהבנה אחת,

      יותר מטיפול אחד,

      יותר משיטה אחת...

       

      ושנפש האדם, ערבי או יהודי,

      גדולה יותר מכל האילוצים של האירועים,

      וככל שחושבים שיודעים עליה יותר

      יודעים שיודעים מעט,

      ומעבר לכל אור של הבנה

      עדיין קיימת אפלה...

       

      זו אומנות גדולה מאוד... הביחד

      בסרט תמונות מחיי נישואין של ברגמן

      יש משפט שאני נורא אוהב,

      על זוג שנשוי שלושים שנה,

      ורק עכשיו ( אומר ברגמן )

      צמחו ביניהם ניצני ידידות...

       

      מתברר שלחיות ביחד

      זו הרפתקה ארוכה וגדולה,

      צריך ללמוד לשוחח,

      לדעת להקשיב,

      לא להעליב,

       

      ככה זה בין זוגות אוהבים

      כן

      וגם בין יהודים לערבים...

       

      עוד יקח שנים עד שילמדו כאן אנשים

      להבין שהילדים של שני הצדדים

      נגזר עליהם

      לחיות ביחד כאן

      את שארית החיים,

      והגיע הזמן

      שאנו המבוגרים

      נתחיל לבנות להם חיים עתידיים אנושיים...

       

      יערת דבש

      המורה שלי לאיטלקית צדקה

      את ה - "רינשימנטו" שלי...

       

      וואלה, ועכשיו את כל זה אני צריך לתרגם לאיטלקית...

      שאבוא מוכן לשעור.

       

       

      יואב

       

       

       

        9/12/08 12:18:
      ישראל לא תהיה חברון. לחתימה על העצומה - כאן
        9/12/08 12:07:


      הפוסט הזה בא לי ברגע מוזר. בדיוק כשקמתי מהכורסא והצצתי למה שעומד להפוך לעשייה יותר פעילה. 

       

      הדברים שלך נגעו בי מאד ואני חושבת עליהם מרגע שקראתי אותם.

       

      תודה.

       

      נורית

        8/12/08 23:05:


      השמאל לא הגזים.

      תשאלי את אריק ואת אהוד אפילו ביבי ומרידור.

      לאט לאט מתבצע ישור קו.

       

      טוב, זה לא שטאלב א-סנא יהיה מחר ראש ממשלה, אבל ברור גם מימין לציפי שבסוף יהיו שתי מדינות.

       אם לא נמחוק את עצמנו עוד קודם.

       

       

      (שמאלני שחזר לכורסא ונכנס לארון)

        8/12/08 22:51:

      לא שכחתי

      עוד לא התגייס [3/9 אולי]

      עוד לא התגייסתי

        8/12/08 19:57:

      אני זוכרת לפני מס' חודשים דברנו והסכמנו שאנחנו נשים של תהליכים0 היה מעניין לקרוא את תהליך סיום התהליך שלך לפני ארבע שנים. שמאלנים אחרים של כורסא (אהמ אהמ) יתכן שעוד בתהליך החלצות ממנה. עיכול איטי.

        8/12/08 17:58:


      אכן הדבר הכי עצוב לראות זה את פעילי הכורסא. את אלו שמדברים בשיחות שישי ובעבודה אבל בעצם לא עושים כלום (ימין ושמאל)

       

      אבל זה דבר מאוד משמעותי בחברה הישראלית. אנשים בעלי דעות בלי שום ניסיון לראות מה באמת קורה בתחום אמונתם.

       

      שמח מאוד שאת כבר לא שמאלנית כורסא. והלוואי שירבו כמוך

        8/12/08 17:47:

      גיא - מין זאמאן טאוויל שאני מותג. יערת הדבש שולתתתתתת!!!!!!!!1

      מתגלגלת - קניתי הדום נהדר - Made in India- בראמללה. לפעמים אפשר לשלב ישיבה בכורסא עם אקטיביזם.

       

      ואם אקטיביזם. נורא מצחיק אותי שאומרים עלי - עלי - שאני אקטיביסטית. יצור נמנמן שכמוני.

       

      ואם הלכתי עד כאן - אתמול בן דוד שלי התחתן (היה מקסים. יערתכם מחתה דמעה. גדלנו יחד, הוא ואני). המשפחה שלי, בהרכב מורחב וגורף, העירה שתי הערות. אחת - איך את לא בהודו? תמיד בחתונות את בהודו? שתיים (וזה פשוט לא יאמן), הורי החתן אמרו לי - קראנו בעיתון בבוקר שהסירה ששטה לעזה נתפסה וישר חשבנו, איזה מזל היא תבוא לחתונה.


      מספיק השתפכויות לערב זה. הולכת ליוגה ומשם לישון. לא יאמן באיזו שעה עליך לקום כדי להיות בירושלים (גרה בתל אביב) בשמונה בבוקר. אהוד (לא יאמן הבחור הזה) ניסה לפתור גם את הבעיה הזו.
        8/12/08 17:11:


      כבר סיפרתי לך פעם - בזלזול - על 'שמאלני הכורסה מרחביה'...

       

      אצלי התהליך היה הפוך.

       

      בגיל צעיר (מדי?) בעטתי בכורסה.

      אולי לכן עכשיו אני מרגישה עייפה ותשושה וצריכה אחת משלי.

      (אם אפשר עם הדום נשלף, משהו משוכלל לגב. המשא היה כבד).

       

      וגם אין לי כבלים באוטו ופעם בחצי חוזר לי צ'ק...

      אז בכלל :-)

        8/12/08 16:51:
      רואה שיש לך כבר מועדון אוהדים בירושלים - בכל אופן גם אני חיוך
        8/12/08 16:38:

      אירה, רונית, אהוד וינון -

      בזמנכם החופשי אתם תצאו.


      זה עולם מוזר, עולמו של פעיל שמאל. 'בחיים הרגילים שלי' אני מה שנהוג לומר 'אדם מין הישוב'. תלמידה באוניברסיטה העברית. צ'קים לא חוזרים. משלמת דוחות חניה (אחד שולם ממש הרגע. בהר הצופים היו לי מטבעות רק לשעה וחצי והייתי צריכה שעתיים). אבל פעם בשבוע אני הופכת להיות יצור שוליים. אחת שחיילים ושוטרים יכולים לצעוק עליה, לקלל אותה. לזרוק עליה רימון עשן. לנסות עליה "כלי חדש לפיזור הפגנות, פיתוח ישראלי", הבואש.  


      היו בפוסט כמה טעויות הקלדה וכמה משפטים עם תחביר לא מוצלח. תיקנתי, אבל משום מה התיקון לא נשמר. תיקנתי שוב. קראתם פוסט לא ערוך. סליחה.
        8/12/08 16:30:
      (בפעם הבאה שאת בירושלים, ואם אהוד לא בסביבה, אז גם לי יש כבלים באוטו, ולפעמים גם כמה שקלים בארנק)
        8/12/08 16:01:

      אם הבלוג הזה הוא בניין, אני מרגיש שהפוסט הזה הוא יסודות הבטון.

      כי בתוך כל שמאלני מסתתרת התפכחות, מסתתר עצב על מה שנהיה מאיתנו ב-41 השנים האחרונות, מסתתר אין אונים על המשיחיזם החמאסניקי הדורסני שכל ממשלות ישראל נותנות לו גיבוי.

      ומיפוי תהליך הבקיעה הזה, תהליך ההגחה הזה של התובנה, של ההתפכחות, הוא שלב חשוב מאין כמותו.

      ממני, שמאלני-כורסה.

        8/12/08 15:51:

      הוא צודק שביקש אותך לכתוב.

      "לקום" מהכורסא נראה פחות מאיים עכשיו.

      תודה. שוב.

        8/12/08 15:33:
      היה ברור שבתוך האיש שהורג במילותיו את כל העולם, מסתתרת נשמה רגישה (אהוד - "רגישה" זו לא מילה גסה, אתה גבר-גבר).
      ובפניך אני מורידה את הכובע שוב ושוב. כל פעם שאני קוראת אותך אני מתביישת בעצמי שאני עדיין עמוק בתוך הכורסא.

      ארכיון

      פרופיל

      יערת דבש
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין