כותרות TheMarker >
    ';

    המון-על-ליזה

    הכרויות באינטרנט זה דבר מצחיק, משעשע, מוזר, מעניין.... ואולי מתסכל היא המילה הכי מתאימה בעצם?!
    הייתי פותחת שני בלוגים שונים, אבל יש רק אחד. אז הבלוג יכיל את נושא ההכרויות באינטרנט והדייטים מחד, ואת הנושא של גידול תינוקות מאידך. הוא עשוי גם להכיל נושאים שקשורים להייטק ואינטרנט, אבל נחיה ונראה.
    אני יודעת שאלה לא ממש קשורים אחד לשני, אבל אלה החיים ויש רק בלוג אחד.

    ומכל הפוסטים, אני הכי גאה במדריך למתחיל המתחיל על שלושת חלקיו. שווה לקרוא.

    זכרון דברים (או: זכרון ארוך (או: ניהול זכרון))

    47 תגובות   יום רביעי, 11/7/07, 20:45

    אני זוכרת, זוכרת המון, זוכרת הכל, או לפחות כמעט הכל. זוכרת את הסדר ישיבה בכיתה ג' (של כל הילדים בכיתה), וגם את זה של כיתה ה', זוכרת את כל השמות של הילדים שהיו איתי בגן ואיך הם נראים, זוכרות את הכתובות של ילדים מבית הספר, זוכרת מספרי טלפון חסרי שימוש, זוכרת איך הכרתי כל אחד ומה בדיוק הוא אמר ומתי, זוכרת שאלות ממבחנים מלפני שנים לפרטי פרטים, זוכרת מאורעות מגיל 4 במדוייק. פשוט זוכרת.

     

    זכרון זה דבר מצויין. הוא מאוד מועיל בחיים, הוא מועיל בעיקר בלימודים, במבחנים, בעבודה. אבל הוא מועיל גם בויכוחים, בהתערבויות ובדיונים, קל מאוד לנצח בעזרתו. וכמובן שהוא מועיל מאוד גם בחיים האמיתיים. אבל הוא לא ברור, איך בדיוק הוא עובד, ומה בדיוק המנגנון הזה עושה.

     

    זכרון זה דבר משונה, מין חומרה שנמצאת במוח ואף אחד לא מבין אותה עד הסוף. והיה לי דיון עם מישהו לא מזמן על זכרון, הוא טען שהזכרון של כולנו אותו הדבר וההבדל הוא רק בגישה לזכרון, הוא טען שההבדל הוא רק בשליפה וביעילותה. שבעצם כל המידע קיים אצל כולנו כל הזמן ואנחנו פשוט ניגשים בצורה שונה ובגלל זה חלק מהאנשים לא זוכרים, שזה כן נמצא בזכרון אבל הם מאבדים את המקום בזכרון, פשוט לא יודעים לגשת אליו למרות שזה שם, מידע שאבד לו לנצח במעמקי המוח.

    ולי לא נראה שזה ככה, כי למה אחדים כשמזכירים להם  ונותנים להם קצה חוט למקום האבוד נזכרים ממש, חלק נזכרים בערך ומהנהנים ש"היה משהו כזה באמת, נראה לי" ויש אחרים שלא זוכרים כלום מהעניין, כאילו מחקו לחלוטין את המקרה מהראש, ומקסימום מוכנים להישבע שהם לא היו שם או שזה לא קרה בכלל.

     

    ואיך בעצם אנחנו זוכרים? בצורה רציפה ממש או רק מקטעים מקטעים? אני לא מאמינה שהכל נשמר שם בצורה רציפה, לדעתי מדי פעם כמו לוחצים על רקורד ומקליטים מקטע, וגם אז יש סינון שחלק מהדברים הממש-לא-חשובים לא נשמרים, למה למשל לזכור קטע של נסיעה ממש משעמם? או איפה הנחנו את המפתחות ב-23 לנובמבר 1983? הרי גם כשאנחנו מסתכלים ונמצאים אנחנו תמיד מפספסים משהו (ואפילו די הרבה משהו-ים), כי יש דברים חשובים יותר ויש פחות ואנחנו בוררים בכל רגע רק חלק מהדברים ומתעלמים מאחרים, ולכן רק טבעי לא לזכור ממש הכל הכל.

     

    ולדעתי גם הארגון בראש שונה ולכן גם כמות המידע לאחסון שונה, כמו שזורקים את כל הדברים במגירה בבלאגן ואז גם מנצלים פחות טוב את המקום וגם יותר קשה למצוא מאשר אם שמים את אותם דברים באופן מאורגן. בתיק האיפור שלי אני רואה את זה הכי טוב, אי אפשר להכניס אפילו עוד סיכה אחת, ואם הייתי זורקת את הדברים בפנים סתם ככה אז לא הייתי מצליחה להכניס אפילו רבע מהדברים שיש שם, ורק הסדר הספיציפי הזה שאני כל כך רגילה אליו עובד שם בשבילי. וככה גם במוח.

    ואין לי מושג למה זה ככה, אבל אצלי אני תמיד מרגישה שהכל מסודר שם ומאורגן, במין ערימות כאלו, בנוי פרט על גבי פרט, נדבך על נדבך, במין הגיון מסודר כזה, וזה מעורר תהיה ומחשבה, למה זה כך אצל אחד וכל כך שונה אצל אחר?

     

    ומישהו אמר לי פעם שלזכור זה אומר להתמודד עם הדברים, כי אנשים שוכחים דברים שמפריעים להם, שמציקים להם, שהם רוצים או צריכים להדחיק, ושהעובדה שאני זוכרת אומרת שאין לי מה להדחיק. אבל האמת שאני כזו כבר מגיל 0, אז לא נראה לי שזה באמת קשור למאורעות בחיים שלי, זה פשוט בא ככה טבעי. ולהדחיק זו באמת לא אופציה כשזוכרים הכל יותר מדי טוב.

     

    וגם כאן בקפה אפשר לומר שאני פשוט כותבת ספר זכרונות, ומה לעשות שאני זוכרת כל כך הרבה, וזוכרת איך הדברים התנהלו ואת השתלשלות העניינים המדוייקת. אז אם כבר אני פשוט משתפת את כולם.

     

    אני תמיד טוענת בצחוק שיש לי בעיית זכרון קשה, ומי שלא מכיר אותי מנחם אותי שהוא מכיר עוד הרבה אחרים שהם סנילים.

    אז הנה אני מתוודה - אני ליזה, ויש לי בעיית זכרון קשה, אני זוכרת פרטים חסרי שימוש ולפעמים חסרי טעם לחלוטין, כאלה שהם חסרי תועלת כאלה שתופסים לי מקום בתאים האפורים שלי, מיותרים לגמרי, זוכרת הכל. אבל אין לי באמת על מה להתלונן, ב-99% מהזמן זה באמת אחלה, ובכל מקרה לא חסר מקום גם לשאר.

     


    לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (46)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/7/07 20:37:

       

      צטט: gaya 2007-07-25 15:34:25

      ליזה, אני כל-כך מזדהה איתך.

      אנחנו יכולות לפתוח מועדון לנשים עסוקות, עצמאיות, חכמות ובעלות זכרון.

      גם אני זוכרת דברים החל מגיל 3, מקומות, רחובות, בתים, ריחות וצבעים, שמות של אנשים כשהם קשורים לפנים, וגם כל אחת מהגננות שלי... ואיפה בדיוק היה הגן...

      המוח שלנו גמיש, יש בו הרבה מקום (ההוכחה : למדתי בעל-פה את כל החוקים והתקנות בישראל, מועדים להגשת מסמכים וערעורים לבתי משפט, ועוד פרטים קטנטנים ובלתי נחוצים לשינון בעל-פה, לצורך בחינות הלשכה), ומחקתי את רובם כעבור מספר חודשים לאחר הבחינה...לפנות מקום לזכרונות חדשים וחשובים יותר.

      אהבתי את התאוריה בנוגע להעדר הצורך בהדחקה.

      כבר אספנו כאן כמה וכמה מופרעות זכרון. יש מקום בראש כמה שרק תרצי כנראה, גם לדברים מועילים וגם לכאלה שפחות, אבל אלה שפחות פשוט תופסים הרבה יותר מקום.

        25/7/07 15:34:

      ליזה, אני כל-כך מזדהה איתך.

      אנחנו יכולות לפתוח מועדון לנשים עסוקות, עצמאיות, חכמות ובעלות זכרון.

      גם אני זוכרת דברים החל מגיל 3, מקומות, רחובות, בתים, ריחות וצבעים, שמות של אנשים כשהם קשורים לפנים, וגם כל אחת מהגננות שלי... ואיפה בדיוק היה הגן...

      המוח שלנו גמיש, יש בו הרבה מקום (ההוכחה : למדתי בעל-פה את כל החוקים והתקנות בישראל, מועדים להגשת מסמכים וערעורים לבתי משפט, ועוד פרטים קטנטנים ובלתי נחוצים לשינון בעל-פה, לצורך בחינות הלשכה), ומחקתי את רובם כעבור מספר חודשים לאחר הבחינה...לפנות מקום לזכרונות חדשים וחשובים יותר.

      אהבתי את התאוריה בנוגע להעדר הצורך בהדחקה.

        14/7/07 09:31:

       

      צטט: liquid detergent 2007-07-13 14:07:41

       

       

      צטט: liquid detergent 2007-07-12 17:51:58

      גם אני כמוך. בדרך כלל זה מאוד שימושי, אבל לפעמים אנשים נבהלים כשזוכרים עליהם יותר מדי פרטים, מיותר מדי זמן אחורה. אז צריך "לשכוח" קצת... נבוך

      זה בהחלט מדהים אנשים שיודעים עליהם פרטים שונים ומשונים. אולי צריך לשתוק ולאו דווקא לשכוח? למרות שזה משעשע לראות את המבט על פניהם אחרי שאתה מביא משומקום פרטים כאלה.

       

      כן, לזה התכוונתי. שלשום אמרתי למישהו שאני מכיר בצורה חלקית "יום נישואין שמח" והוא היה כל כך המום/מזועזע... בדיעבד אולי הייתי צריך לא לומר כלום.

      עכשיו הוא יפחד ממך לנצח. צוחק

      יש חסרונות בלהזכיר פרטים שאף אחד לא אמור לדעת ו/או לדעת יותר מדי פרטי ביוגרפיה. אצלי לפעמים זה על מישהו שרק שמעתי עליו וכשאני פוגשת לראשונה אני יכולה לומר לו המון פרטים על עצמו, זה באמת מפחיד אנשים.

      צטט: mypower 2007-07-13 23:59:09

       בגיל 87 לפני שנפטר ,

      סבא שלי אמר -

      "אני מרגיש מצוין,

      כשאני רואה בחורה ברחוב אני שורק לה

      אני רק לא זוכר למה..."

       

      מאד אהבתי. מאד מעניין ואין לי מושג ירקרק איך זה עובד עם הכוכבים.

       

      איך זה שת-מיד, אבל ת-מיד אני שוכחת את הפרטים ה"הכי חשובים" במריבות איתו ? ( איתו =גבר שאני איתו באותו זמן מריבה נתון)

      את כל הדברים שהוא אומר ועליהם אני אומרת: או-קיי...על זה אני לעולמים לא אסלח לך... את זה אני אזכור! ...( ואזכיר ואתנקם ואספר ואפרסם ואחזיר ומה לא...)

      וכבר מיד אחרי  -על כוס בקפה - אחרי שהזעקתי את החברה להצהרת אומללות בדרגת דחיפות 1 . החברה רוצה לדעת ( זכותה) אז מה הוא בדיוק אמר?

      -בדיוק אבל בדיוק את זה שכחתי.

      עם הכוכבים זה די פשוט - מה שאוהבים לוחצים על הכוכב הירוק שאומר "מומלץ" וכך את נותנת כוכב לפוסט. אפשר לחלק כוכבים רק מהרגע שלך יש 5 כוכבים משלך.

       

      מצחיק לשכוח את הפרט הכי חשוב במריבה. אבל ככה את מגיעה למריבה הבאה כמו מריבה של פעם ראשונה. :-) 

        14/7/07 09:24:

       

      צטט: כנרת רוזנבלום 2007-07-12 23:44:20

      ורק להזכיר

      שגם אני הייתי עסוקה בענייני זיכרון:

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=50201

       

      אנחנו זוכרות דברים דומים, שוכחות דברים דומים. ובעיקר היו מרגשים המיילים שקיבלתי בעקבות הפוסט הזה, כל מיני אנשים שזוכרים אותי מילדותי או נערותי, או חושבים שהם זוכרים, או זוכרים ולא יודעים מאיפה.

      קסום הזיכרון הזה, גם האין זיכרון, גם הבלבול.

      אחלה פוסט. אחלה זכרון. ובהחלט קסום כל הזכרון הזה, אני בעד שיישאר ככה.

      צטט: simple 2007-07-13 00:03:58

      היה לי אחד (בחורצ'יק) כזה, כל הזמן היה עסוק במה אני זוכרת עליו, אודותיו

      מי אמר מה למי.

      ובמקביל טען שהוא לא חשוב, כי אני לא ממש זוכרת.

      אבל אני כן זוכרת לו מה שלא זכרתי.

      (מה אני מנסה להגיד לעזזאל?..- כנראה שאלו האסוציאציות שהפוסט שלך העלה בי)

      איזה שטויות - אם את לא זוכרת זה אומר שהוא לא חשוב? אולי זה פשוט אומר ששכחת?

      לפעמים הם לא הדבר הראשון שקופץ לראש.

      והעיקר שמעורר אסוציאציות, זה מה שהכי חשוב.

      צטט: ללי* 2007-07-13 00:21:14

      לי יש נטיה לשכוח סודות של אנשים, שיש בזנ יתרון מסוים כי ככה אין סיכוי שזה יעמוד לי על קצה הלשון לספר את זה הלאה, כי אני פשוט לא זוכרת!,

      מצד שני, כשבעל הסוד רוצה לספר לי את המשך העלילה, הוא צריך לספר לי הכל מהתחלה....

      מעולה!

      לי אנשים במדור בצבא לא הסכימו לתת את המספר הסודי כדי שאוציא בשבילם כסף בגלל החשש (המוצדק) שלא אשכח את המספר לעולם (ואחד לשני הם היו נותנים חופשי).

      צטט: נעם שבת 2007-07-13 00:27:15

      פעם גם אני זכרתי הכל.

      עד שיום אחד החלטתי לעשות ניסוי עם עצמי.

      החלטתי שלזכור זה להתעסק בעבר ולא להיות מרוכז בהווה.

      ושדברים חשובים באמת יזכרו ודברים לא חשובים לא יזכרו.

      ובעיקר החלטתי שחשוב יותר לזכור התרשמות מאשר את הפרטים.

      היום אני כבר לא זוכר פרטים כמעט בכלל. מה שמוביל אותי לחשוב

      שזה לא רק צורת הגישה שחשובה, אלא צורת האיחסון בזמן שאירועים קורים.

      כי אני זוכר שבתקופה שביצעתי את הניסוי הזה, אופי הקשב שלי השתנה מאוד.

      (לא עלה או ירד. פשוט השתנה).  

       היום אני קצת מתחרט על הקיצוניות שבה לקחתי את הניסוי, והרבה יותר קשה לחזור...

       מעניין איך זה עובד, כי הסיפור שלך מאוד מפתיע, לא תיארתי לי שזה יכול להיות ככה.

      צטט: ilib 2007-07-13 12:24:20

      טוב אז לאחר מחשבה נוספת בעניין הגעתי למסקנה שכנראה זכרוני בגד בי ומה שנראה לי המשפט הנכון שאותו אמר המשורר הינו : "הזמן הוא החלודה של הזיכרון".

      בזאת נראה לי שמיציתי את הנדון.

      נראה לי שזה ככה זה באמת יותר הגיוני, שהזמן פוגע לך בזכרונות.

       

        13/7/07 23:59:

       בגיל 87 לפני שנפטר ,

      סבא שלי אמר -

      "אני מרגיש מצוין,

      כשאני רואה בחורה ברחוב אני שורק לה

      אני רק לא זוכר למה..."

       

      מאד אהבתי. מאד מעניין ואין לי מושג ירקרק איך זה עובד עם הכוכבים.

       

      איך זה שת-מיד, אבל ת-מיד אני שוכחת את הפרטים ה"הכי חשובים" במריבות איתו ? ( איתו =גבר שאני איתו באותו זמן מריבה נתון)

      את כל הדברים שהוא אומר ועליהם אני אומרת: או-קיי...על זה אני לעולמים לא אסלח לך... את זה אני אזכור! ...( ואזכיר ואתנקם ואספר ואפרסם ואחזיר ומה לא...)

      וכבר מיד אחרי  -על כוס בקפה - אחרי שהזעקתי את החברה להצהרת אומללות בדרגת דחיפות 1 . החברה רוצה לדעת ( זכותה) אז מה הוא בדיוק אמר?

      -בדיוק אבל בדיוק את זה שכחתי.

       

       

       

        13/7/07 15:21:

       

      צטט: rebeka40 2007-07-12 18:15:32

      אז לא לזכור את מספר תעודת הזהות שלי הופך אותי ל...

      אני נהנת לקרוא את הפוסטים שלך. הם עוזרים לזכור המון דברים שנשכחו... 

       

      רציתי לככב אבל:

      הכוכב הזה חלש... קבלי שיר במקום http://www.youtube.com/watch?v=PsATHGs2nFE

      כיף להיזכר בדברים ישנים, אני שמחה שאני מזכירה לך כל מיני.

      הכוכבים חלשים בימינו לצערי.

      אבל אחלה שיר, תודה.

      צטט: אביב מצא 2007-07-12 22:00:11

       

      צטט: ליזה פיירמן 2007-07-12 15:40:22

      אני לא יודעת אם תזכור או לא אבל אולי תוכל לשלוף בגוגל ולהיזכר בתקופה שגלשת פה והגבת.

      הנה משהו על זיכרון ששלפתי בגוגל.

      שייקה אופיר - אבו זאכי - לא זוכר כלום, רק "ככה וככה וככה" ובסוף מסביר לדן בן אמוץ : "הזיכרון - אין בעיות, רק מה שאני שוכח" :)

      אביב - פעם שלישית גלידה :-)

      אחלה מערכון, בשביל דברים כאלה שווה שיש תגובות.

      צטט: mania-na 2007-07-12 22:33:26

      חחחח...ליזה, רציתי לתת לך כוכב, אבל שכחתי (-:

      האמת, את נצחית בעיניי, יותר מהמונה ליזה המקורית, מן יהלום מושלם, עם דרגות ניקיון, טוהר וצבע הגבוהים ביותר.

      גם אני סבלתי מבעיית זיכרון שכזו. באורח פלא, זה עבר לי כאשר נולדה לי בתי. היא לקחה ממני המון. בתקופות שכן זכרתי - הצטערתי לא פעם, שלא זכרתי לשכוח. לכאורה זו נראית תכונה מדהימה, אבל  היא יוצרת מן פרפקציוניזם שקשה להתחרות בו. הרי אי אפשר להתווכח איתך, את יודעת וזוכרת הכי טוב. אי אפשר לעבוד עליך (כמה פעמים אמרתי לעצמי, תעלימי עין, תתנהגי כאילו שאת מאמינה לאדם כזה או אחר שההיסטוריה היתה קצת אחרת, זה בטח יהפוך את החיים ליותר קלים, אפשר יהיה לסלוח, להמשיך הלאה), כי כאמור את זוכרת הכל.

      מי שזוכר הכל - זוכר לא רק דברים טובים. הוא זוכר גם את הכאב, וזה משהו לא שוכחים לעולם, כשיש מן זכרון שכזה.

      נ.ב. לא שכחתי *

      ואו, אלו מחמאות! אני אסמיק לי פה עד קצה הקרקפת.

      לא מעלימה עין, מה שאני זוכרת אני זוכרת. וזוכרים בטוב וברע, וחיים עם זה ככה, תוכלי לקרוא בסיפור הלידה של יולי את הזכרון לגבי הסבל שבהריון והבלאגן של אחר-כך. זוכרת כל שנייה מהסבל הזה.

      צטט: mania-na 2007-07-12 22:34:16

      סורי... נגמרו לי הכוכבים. קבלי 1 וירטואלי *
      עוד כוכב הלך לעולמו. בימים האחרונים יותר מדי וירטואליים ופחות מדי אמיתיים (וגם אני עם אותה בעייה של מחסור מתמיד, נורא).
        13/7/07 14:07:

       

       

      צטט: liquid detergent 2007-07-12 17:51:58

      גם אני כמוך. בדרך כלל זה מאוד שימושי, אבל לפעמים אנשים נבהלים כשזוכרים עליהם יותר מדי פרטים, מיותר מדי זמן אחורה. אז צריך "לשכוח" קצת... נבוך

      זה בהחלט מדהים אנשים שיודעים עליהם פרטים שונים ומשונים. אולי צריך לשתוק ולאו דווקא לשכוח? למרות שזה משעשע לראות את המבט על פניהם אחרי שאתה מביא משומקום פרטים כאלה.

       

      כן, לזה התכוונתי. שלשום אמרתי למישהו שאני מכיר בצורה חלקית "יום נישואין שמח" והוא היה כל כך המום/מזועזע... בדיעבד אולי הייתי צריך לא לומר כלום.

        13/7/07 12:24:

      טוב אז לאחר מחשבה נוספת בעניין הגעתי למסקנה שכנראה זכרוני בגד בי ומה שנראה לי המשפט הנכון שאותו אמר המשורר הינו : "הזמן הוא החלודה של הזיכרון".

      בזאת נראה לי שמיציתי את הנדון.

        13/7/07 12:02:

       

      צטט: gilk 2007-07-12 09:31:17

      תוכלי להעניק לי את אותו 1% זיכרון שאת מרגישה שהוא מיותר/לא נוח לך?

      בבקשה?

       

      ...

      (לא זוכר איך קוראים לי נבוך

      הטכנולוגיה עוד לא מספיק מתקדמת וכרגע שזה לא ניתן להעברה. :-)

      צטט: ilib 2007-07-12 10:25:10

      ובכן הרי לפניכם משפט ששמעתי לפני זמן רב ולא ממש ירדתי לסוף משמעותו :

      "הזכרון הינו החלודה של הזמן"

      האם כמו ברזל שחשוף לפגעי הטבע ונאכל בקצב של 1 מ"מ בשנה ע"י החלודה,

      האם אותו כנ"ל מתרחש גם בתאי מוחינו בקצב זה או אחר או שמא הכוונה היא למאורעות שקרו בעבר  ושמורים בזכרוננו עד להתפוגגותם ?

      האמת גם אני לא מבינה את משמעות המשפט הזה. מעניין למה התכוון המשורר.

      צטט: michal_he 2007-07-12 12:10:55

      כמו הרבה שהגיבו - גם אני זוכרת המון דברים לא חשובים.

      למשל תאריכי לידה של אנשים שלמדו איתי ביסודי. מספרי טלפון שלא חייגתי כבר שנים. תאריכים לא כל כך חשובים בהיסטוריה האישית שלי. מספרי תעודת זהות של הרבה אנשים. לפעמים זה מפתיע אותי שאני זוכרת את הפרטי הלא חשוב הזה.

      זיכרון זה דבר מופלא, כל כך סובייקטיבי. איך אנשים שונים שהיו באותה סיטואציה זוכרים ממנה דברים שונים לחלוטין. הפרשנות האישית שאתה מוסיף לזיכרון שלך, ההגנות, ההדחקות, ההעדפות האישיות.

      נושא מרתק.

      זכרון זה באמת דבר מרתק ממש. הפרטים הלא-חשובים מחליטים להישאר שם וזה די משונה.

      מקווה שתמצאי תמונה בקרוב, זה יותר כיף עם תמונה.

      צטט: liquid detergent 2007-07-12 17:51:58

      גם אני כמוך. בדרך כלל זה מאוד שימושי, אבל לפעמים אנשים נבהלים כשזוכרים עליהם יותר מדי פרטים, מיותר מדי זמן אחורה. אז צריך "לשכוח" קצת... נבוך

      זה בהחלט מדהים אנשים שיודעים עליהם פרטים שונים ומשונים. אולי צריך לשתוק ולאו דווקא לשכוח? למרות שזה משעשע לראות את המבט על פניהם אחרי שאתה מביא משומקום פרטים כאלה.
        13/7/07 09:27:

       

      צטט: איירבוס-max 2007-07-12 04:08:01

      הזכרון, ליזה, הוא יצור

      מתעתע

      ועצמאי לחלוטין.

      פעם מופיע

      ופעם

      נעלם.

       

      מכירה את התופעה

      שמשהו

      "עומד על קצה הלשון",

      ויוצא, סופסוף,

      כשכבר לא צריך?

       

      איך את זה יסביר

      זה שטוען

      שהזכרון זהה

      אצל כולם,

      וההבדל הוא בדרכי

      הגישה?

       

      או שאת בדרך לעצימת

      עיניים,

      או שהתעוררת רק

      הרגע.

      בכל אופן - לומר

      שלך

      יש בעיית זכרון

      זה

      איפכא מסתברא.

       

      (מה, בעצם, רציתי

       לומר בתחיל

       התגובה?).

      חנוך, מה שרצית להגיד תמיד יוצא נפלא. תגובה בשיר שמעלה חיוך ענק.

      צטט: ארז טביב 2007-07-12 08:51:53

      ליזה

      הפעם לא אכביר בסופרלטיבים, למרות שנהנתי מאד לקרוא. (כרגיל)

      מה שרציתי לספר לך זה שלפני 5 דקות נכנסתי הביתה ממשמרת לילה התישבתי ליד המחשב ובדקתי אם כתבת משהו חדש.

      העובדה הזו, מעוררת דאגה.

      הייתכן? האם אני מכור?

      סביר להניח שכן.

      אמנם אתה מכור, אבל מכור מקסים. ובינתיים אל דאגה, יהיו עוד פוסטים.

      צטט: עדנה ויסלר 2007-07-12 09:29:34

      "וגם כאן בקפה אפשר לומר שאני פשוט כותבת ספר זכרונות, ומה לעשות שאני זוכרת כל כך הרבה, וזוכרת איך הדברים התנהלו ואת השתלשלות העניינים המדוייקת. אז אם כבר אני פשוט משתפת את כולם."

               ליזה פיירמן>>בלוגים>>המון-על-ליזה>>ספר הבלוגים הגדול>>

      ***

      אז את בטח זוכרת שאת היית הראשונה שלי כאן:)

      הראשונה שפנתה אלי והציעה לי חברות עם החיוך הזה שלך; הראשונה שהגבתי למקרא פוסט מתוק שלה; הראשונה שהגיבה כל-כך בחמימות לתגובה שלי; הראשונה שנתנה לי כוכב ראשון ולא אחרון לפוסט הראשון שלי(את בטח זוכרת על מה הוא היה); הראשונה ש...(שישאר בינינו); הראשונה ש...(גם שישאר בינינו)...ועוד אחד לשנה הבאה (וכל מה ששכחתי)

      אז כוכב-תודה ו..הזכרת לי שאני צריכה לצלצל למפקחת שלי...איכס...חבל שנזכרתי..עד ששכחתי...

      סוף-דבר:

      בדיוק כשלחצתי 'שליחה' הופיעה שקופית החשיכה של הקפה לזכר החיילים החטופים..למשך 5 דקות. אז נזכרתי שבדיוק ביום שבו התחילה המלחמה נסעתי עם הבת שלי לברצלונה (קודם נסענו ואז היא התחילה) וחשבתי איך יש זכרונות כל-כך שונים לאנשים שונים ביחס לאותה תקופה. 

      זוכרת אותך, את התגובה שלך לפוסט שלי על הגירושין עם הסיפור ההזוי על בעלך שהתגרש פעמיים באותו יום. והכוכב הראשון גם היה על זה, ומאז היו פוסטים למכביר וכוכבים למכביר.

      שימשיך ככה.

        13/7/07 00:27:

      פעם גם אני זכרתי הכל.

      עד שיום אחד החלטתי לעשות ניסוי עם עצמי.

      החלטתי שלזכור זה להתעסק בעבר ולא להיות מרוכז בהווה.

      ושדברים חשובים באמת יזכרו ודברים לא חשובים לא יזכרו.

      ובעיקר החלטתי שחשוב יותר לזכור התרשמות מאשר את הפרטים.

      היום אני כבר לא זוכר פרטים כמעט בכלל. מה שמוביל אותי לחשוב

      שזה לא רק צורת הגישה שחשובה, אלא צורת האיחסון בזמן שאירועים קורים.

      כי אני זוכר שבתקופה שביצעתי את הניסוי הזה, אופי הקשב שלי השתנה מאוד.

      (לא עלה או ירד. פשוט השתנה).  

       היום אני קצת מתחרט על הקיצוניות שבה לקחתי את הניסוי, והרבה יותר קשה לחזור...

        13/7/07 00:21:

      לי יש נטיה לשכוח סודות של אנשים, שיש בזנ יתרון מסוים כי ככה אין סיכוי שזה יעמוד לי על קצה הלשון לספר את זה הלאה, כי אני פשוט לא זוכרת!,

      מצד שני, כשבעל הסוד רוצה לספר לי את המשך העלילה, הוא צריך לספר לי הכל מהתחלה....

        13/7/07 00:03:

      היה לי אחד (בחורצ'יק) כזה, כל הזמן היה עסוק במה אני זוכרת עליו, אודותיו

      מי אמר מה למי.

      ובמקביל טען שהוא לא חשוב, כי אני לא ממש זוכרת.

      אבל אני כן זוכרת לו מה שלא זכרתי.

      (מה אני מנסה להגיד לעזזאל?..- כנראה שאלו האסוציאציות שהפוסט שלך העלה בי)

        12/7/07 23:44:

      ורק להזכיר

      שגם אני הייתי עסוקה בענייני זיכרון:

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=50201

       

      אנחנו זוכרות דברים דומים, שוכחות דברים דומים. ובעיקר היו מרגשים המיילים שקיבלתי בעקבות הפוסט הזה, כל מיני אנשים שזוכרים אותי מילדותי או נערותי, או חושבים שהם זוכרים, או זוכרים ולא יודעים מאיפה.

      קסום הזיכרון הזה, גם האין זיכרון, גם הבלבול.

        12/7/07 22:34:
      סורי... נגמרו לי הכוכבים. קבלי 1 וירטואלי *
        12/7/07 22:33:

      חחחח...ליזה, רציתי לתת לך כוכב, אבל שכחתי (-:

      האמת, את נצחית בעיניי, יותר מהמונה ליזה המקורית, מן יהלום מושלם, עם דרגות ניקיון, טוהר וצבע הגבוהים ביותר.

      גם אני סבלתי מבעיית זיכרון שכזו. באורח פלא, זה עבר לי כאשר נולדה לי בתי. היא לקחה ממני המון. בתקופות שכן זכרתי - הצטערתי לא פעם, שלא זכרתי לשכוח. לכאורה זו נראית תכונה מדהימה, אבל  היא יוצרת מן פרפקציוניזם שקשה להתחרות בו. הרי אי אפשר להתווכח איתך, את יודעת וזוכרת הכי טוב. אי אפשר לעבוד עליך (כמה פעמים אמרתי לעצמי, תעלימי עין, תתנהגי כאילו שאת מאמינה לאדם כזה או אחר שההיסטוריה היתה קצת אחרת, זה בטח יהפוך את החיים ליותר קלים, אפשר יהיה לסלוח, להמשיך הלאה), כי כאמור את זוכרת הכל.

      מי שזוכר הכל - זוכר לא רק דברים טובים. הוא זוכר גם את הכאב, וזה משהו לא שוכחים לעולם, כשיש מן זכרון שכזה.

      נ.ב. לא שכחתי *

        12/7/07 22:13:

       

      צטט: michal_he 2007-07-11 23:56:02

      היי,

      אהבתי, מזדהה אבל עייפה מדי בשביל תגובה ארוכה כמו כל קודמיי. מחר...

      מזל טוב יקירתי, יום הולדת שמח! מקווה שישנת היטב.

      צטט: רונן שמיר 2007-07-12 00:00:31

      היי ליזה,

      כשקראתי את הפוסט שלך היה לי דה ז'אוו וכאילו אני כתבתי את הפוסט שלך.

      לא פעם אני מרגיש שהמוח שלי תפוס היטב בעשרות אלפי פרטי מידע לא חשובים עד אימה. המפחיד יותר הוא היכולת לשלוף אותם ברגעים מטורפים. כמו לפגוש מישהו ברחוב שלא ראיתי שנים - בערך מבית הפסר - ולהזכיר לו את יום ההולדת שלו, של אחותו ואיזו סיטואציה שרק הוא יכול היה לדעת אותה - או שחשב שאיש חוץ ממנו לא יודע.

      לפעמים זה מדהים גם אותי, אבל לפעמים בהחלט מלווה בתחושות של - למה דווקא את הפרטים האלה  אני זוכר ופרט שאני נורא רוצה והוא דווקא חשוב - הולך לו לאיבוד אי שם בראש.

      שלא לדבר על תעודות זהות של כל חברי המשפחה שאני יכול לשלוף בעל פה בלי להוציא שום מסמך מגבה. ורק אז אני מגלה את פניהם הנדהמות של העומדים מולי. רק אז, או אז, אני מבין שכל אלו הם זכרונות מיותרים שתופסים דטה בייס אינסופי - אולי לשווא.

      הבאסה הגדולה היא שבטח יום אחד גם אנחנו נהיה סוג של סנילים זקנים שצריכים להחליף מחשב ותוכנה - אבל אלו לא ניתנים לגיבוי בשום USB משוכלל....

       לא נראה לי שזה לשווא, יש מספיק מקום לכולם (לכל הפרצופים, לכל המספרים, לכל האירועים וגם לכל הפרטים החשובים). וחבל שאי אפשר להעביר מהראש ישר ל-USB, אני מעבירה כבר עכשיו מהראש אל המחשב שלי והבלוג שלי :-)

      צטט: מאן_דהוא 2007-07-12 00:37:12

      העולם הזה של זכרון מאד מרתק, אני לא פעם נתקל בחברים שהיו איתי במחזור בבי"ס לפני 20 שנה, ומתחיל לשוחח ונאלץ להתמודד עם העובדה שהם בקושי זוכרים מי אני, עם הזמן למדתי להיזהר ואני חוסך מהם את המבוכה ושוקל פעמיים אם לגשת, גם כל מיני פרטים שוליים שפעם הייתי זוכר ועכשיו קצת משחרר, ומצד שני פרטים חיוניים כמו מה עשיתי לפני 5 דקות יכולים לפרוח מזכרוני. אז אני שמח לגלות כמה טיפוסים פה למעלה שכמוני זוכרים את כל הפרטים השוליים.

       

      וסבתא שלי בת {אצלנו לא מגלים} מספרת לאמא שלי על תקופת המנדט ושואלת אותה איפה נמצאת אמא שלה (של הסבתא)  כלומר הזכרון שלה נמצא ב"רטרו" ומעלה כל מיני ארועים מלפני עשרות שנים כאילו הם מבחינתה מציאות נוכחת.

       גם אני לא ניגשתי למישהי שהיתה איתי בגן, ידעתי את שמה וזיהיתי בוודאות, אבל אחרי 20 שנה. היא עברה ליד השולחן שישבתי בו ובאמת בתג השם היה כתוב את שמה. אבל היא לא נראתה כמי שזוכרת אותי, אז ויתרתי. מה אני צריכה שהיא תחשוב שאני לגמרי מטורפת? :-)

       

      ועם הסבתא - משונות דרכי הזכרון כנראה, אולי מתישהו יבינו את הסוד הגלום בו.

      צטט: יאיר אולמרט 2007-07-12 01:47:10

      לפעמים יש דברים שכדאי לשכוח.

       

      שאלו את שרלוק הולמס איך יש לו זכרון כ"כ משובח ?. הוא ענה : "אני משתדל לשכוח את כל מה שלא חשוב"

       

      תזכרי את זה...

       

      :) 

       אני אזכור גם את זה.

      מזל שיש לי מקום גם למה שחשוב, לצד המון המון המון דברים לא חשובים.

        12/7/07 22:00:

       

      צטט: ליזה פיירמן 2007-07-12 15:40:22

      אני לא יודעת אם תזכור או לא אבל אולי תוכל לשלוף בגוגל ולהיזכר בתקופה שגלשת פה והגבת.

      הנה משהו על זיכרון ששלפתי בגוגל.

      שייקה אופיר - אבו זאכי - לא זוכר כלום, רק "ככה וככה וככה" ובסוף מסביר לדן בן אמוץ : "הזיכרון - אין בעיות, רק מה שאני שוכח" :)

        12/7/07 18:15:

      אז לא לזכור את מספר תעודת הזהות שלי הופך אותי ל...

      אני נהנת לקרוא את הפוסטים שלך. הם עוזרים לזכור המון דברים שנשכחו... 

       

      רציתי לככב אבל:

      הכוכב הזה חלש... קבלי שיר במקום http://www.youtube.com/watch?v=PsATHGs2nFE

        12/7/07 17:51:

      גם אני כמוך. בדרך כלל זה מאוד שימושי, אבל לפעמים אנשים נבהלים כשזוכרים עליהם יותר מדי פרטים, מיותר מדי זמן אחורה. אז צריך "לשכוח" קצת... נבוך

        12/7/07 17:50:

       

      צטט: לימור ה 2007-07-11 22:44:26


      "אני זוכר אותה, אני זוכר אותה מהמכולת!"

      גם לי, כמוך ליזה- יש זכרון מדהים לפרטים לא חשובים. כל השנים חשבתי שזה בגלל הגנים הפולנים, היום אני מבינה שזה משהו קצת אחר. אני זוכרת מספרי טלפון של אנשים במשך שנים וגם היום יודעת לדקלם את מספר הטלפון שהיה לנו בכפר סבא בגיל 3....

      רק למה, למה אני לא זוכרת עדיין את כל החומר למבחן של מחר?!

      זה באמת לא קשור לפולנים, כי לי אין שום קשר אליהם (חוץ מהעובדה שהבת שלי רבע פולניה). אמנם לא מאוד שימושי לזכור את הטלפון בבית של ההורים בגיל 3 או 5 אבל בהחלט משעשע, וזה בעיקר סימפטום לדברים אחרים, משהו קטן שנצרב במוח בין הרבה אחרים שמונחים לידו.

       

      אני בטוחה שתמצאי מקום גם למבחן של מחר (היום בעצם). בהצלחה. 

      צטט: יפעת.. 2007-07-11 22:48:09

      גמני גמני כזו!

      בעברי ניצלתי את הזכרון לכל מיני שעשועוני ידע למיניהם ואפילו התפרנסתי מזה במקום עבודתי.

      וואו. מגניב לעשות עם זה משהו מועיל.

      צטט: ערן בדינרי 2007-07-11 23:07:05

      אמא שלי תמיד נחרדת כשאני מזכיר לה שמות של שכנים בבניין שגרנו בו עד גיל 6. או מספרי טלפון של כאלה. יש זכרון שעלול להפחיד..

      אני גם זוכר מאורעות קשים מהבית המתוח שגדלתי בו. פרטים מדויקים ששני האחים שלי לא זוכרים בכלל.

      אבל..

      בגלל זכרון שכזה,

      מה שמעניין אותי זה מה ששכחתי..

      אמא שלי התרגלה כבר, אחרי שנים של זכרון זה כבר לא מפתיע אותה.

      מעניין באמת מה שוכחים ואיך זה נקבע בכלל.

      צטט: הפיה השחורה 2007-07-11 23:54:34

      יפה כתבת! כרגיל את סוחפת ומרגשת. נשיקות, ולא נתנו לי לככב אותך שוב ב-24 שעות האחרונות חתום

       תודה מדהימה אחת. ואיך זה בכלל שיש לך כוכבים יום אחרי יום? לי ההנהלה מחלקת רק פעם ביומיים.

        12/7/07 15:40:

       

      צטט: אדם לב ארי 2007-07-11 21:28:14

      לפעמים מה שאת זוכרת הוא לא בהכרח מה שקרה במציאות. צבעים משתנים, חורים.

       

      אולי לסידור הילדים בכיתה ג' נכנס שם של מישהו שעבדת עימו לפני כמה שנים (ולא היה בכיתה בזמנו...)

       

      החלטת על הסבה מקצועית ממדמ"ח למדעי המוח? :-P

      התחומים כן די קרובים בתכלס.

       

      לא הייתי אומר שהזיכרון הוא החומרה, הנוירונים הם החומרה, הזיכרון הוא המידע שהחומרה שומרת.

       

      זה לא נכון להגיד שכולנו זוכרים ורק הגישה שונה. למשל יש כאלו העברו תאונות שהשפיעו על המוח.

       

      כאשר מדברים על זיכרונות, כדאי לדבר גם על חלומות -הדרך של המוח לארגן את הזכרונות (בין היתר). (וכמובן כנראה).  

       

      אחד המעשים שהדהימו אותי (אם באמת קרה) היה המעשה של הבחור שלמד את ספר הטלפונים של ניו יורק, תשעה מיליון ערכים, מספר, שם משפחה, פרטי וכתובת ויכל לשלוף לפי בקשה את הכתובת בהינתן הטלפון או השם...

       

      ותודה על הקרדיט הרב שאתה נותן לי לשון

      (והאמת שיש לי באלבום צילום של כל הילדים בל"ג בעומר כשהיו בכיתה ב', וכולם היו איתי גם בג' אז אני יודעת בוודאות שהם כולם קיימים והיו איתי בכיתה).

       

      חלומות זה לא הקטע שלי, אין לי שום חלום שאני זוכרת כשאני מתעוררת בזמן האחרון. כשכבר היו הם היו מופרעים לחלוטין והכי לא סטנדרטיים בעולם (ורובם ככולם קשורים לעבודה/לימודים ולא סתם משונים). מתישהו אני אכתוב גם על זה פוסט.

      צטט: אביב מצא 2007-07-11 21:28:38

      "אני זוכר שירים בגן

      כשהייתי ילד..."

       

      למעשה זה לא לגמרי נכון. יש זכרונות שנותרו לי מילדות והם כמו מהיום בבוקר ויש תקופות שלמות בחיי שרציתי לשכוח והצלחתי יפה מאד (על כמה אחרות אני עוד עובד).

       

      הזיכרון שלי קשור באופן ברור לרמת הריכוז והעניין שיש לי ברגע החשיפה למידע. בבית הספר תמיד שכחתי את החומר לבחינה רגע אחרי שסיימתי אותה, לעומת זאת אני עדיין זוכר ערכים שעניינו אותי  באנציקלופדיה מכלל שהיתה בבית בנעורי או סתם פרטי טריויה חסרי כל שימוש שלמדתי מסקרנות.

      בעבודה אני זוכר כל דבר באופן מטורף כי נדרש ממני ריכוז גבוה. כשאני חוזר הביתה אחרי יום ארוך ויש נפילת מתח, לפעמים אני לא זוכר לאיזה אתר התכוונתי לגלוש כשהדלקתי מחשב.

       

      בכל מקרה , בגילי מספר התאים האפורים הולך ופוחת, יום אחד אני אפילו אופתע לגלות שהגבתי לבלוג של ליזה בקפה.

       אני הייתי חולה על הטריוויה, וידעתי את כולה בעל-פה, עד היום אני יודעת את כל התשובות שם, ואיזה צבע יש לכל קטגוריה, ושאת התוכנית זה בזמן ב-1985 הנחה רם עברון למרות שאין לי מושג מי זה רם עברון ומה זה בכלל זה הזמן.

       

      אני לא יודעת אם תזכור או לא אבל אולי תוכל לשלוף בגוגל ולהיזכר בתקופה שגלשת פה והגבת.

      צטט: י ק י 2007-07-11 21:43:16

      "...וזוכרת איך הדברים התנהלו ואת השתלשלות העניינים המדוייקת."

       

      ההבדל בין אמת אוביקטיבית ואמת סוביקטיבית שהראשונה פשוט לא קיימת, ומהאחרונה יש כמספר הזוכרים.

      ברור שאת זוכרת (או חושבת שזוכרת) את סדר הישיבה. אבל...  אם את היחידה שזוכרת, איך תדעי אם את אכן זוכרת או שאלו תעתועי זיכרון?

      זה קצת מזכיר לי את הפרדוקס "אם עץ נופל באמצע היער ואין בסביבה מי שישמע אותו, הוא עדיין גורם רעש?" 

       

      באופן אישי, אני חושש מאנשים שבטוחים כל כך שיש להם את המונופול על האמת. או העובדות האמיתיות. 

       אולי אני לא אדע אם זה באמת סדר הישיבה במקרה הזה ספציפית. אבל איך אני אדע שזו ילדה מהגן שלי מלפני 20 שנה - כי אני יכולה לשאול אותה. איך אני אדע אם זה בדיוק החומר למבחן - כי אני אראה איזה ציון אני אקבל. יש המון דרכים לבדוק את רוב הדברים, רק דברים מעטים אי אפשר לבדוק והם בדרך כלל לא החשובים.

       

      חשש מוצדק ככל הנראה, בטחון מופרז עד כדי אטימות זה לא דבר טוב במיוחד.

      צטט: liran denesh 2007-07-11 22:31:18

      די ליזה. את חייבת להפסיק לכתוב עליי!!!!

      בכל פעם שאני קוראת את הפוסטים שלך אני מגלה עוד ועוד את עצמי. זה מתחיל להיות קצת מפחיד.

       

      בכל אופן - אני המומחית לפרטים לא רלוונטיים ובעיקר לפנים. אני זוכרת פנים של אנשים שהיו איתי בגן או שקניתי מהם ג'ינס לפני שלוש שנים בדיזנגוף.

       

      קצת חולני, אבל בסך הכל גם סוג של יתרון, לא?

      יקירתי - את רואה שאנחנו דומות. אל תפחדי, זה דווקא נחמד לדעתי.

      מומחיות נפלאה גם אם נראית כמופרעות לכל שאר האנשים בסביבה. אני אוהבת את היתרון הזה, זו מיוחדות לכיוון חיובי. 

        12/7/07 13:09:

       

      צטט: טל אלכסנדרוביץ שגב 2007-07-11 21:04:27

      הזכרת לי את אחד השירים האהובים עלי

      אתם זוכרים את השירים
      ...
      ביום שישי על הגדר
      עם הידיים בכיסים
      ואליהו השמן
      אומר מילים נורא גסים,
      אבל בחושך לא ראו
      איך שהסמקנו וגם הוא.

      שיר נפלא. יש לי רק הערה אחת - מילים גסים???

      צטט: דרמסלה 2007-07-11 21:09:31

      מכיר לא מעט אנשים שחיים ככה.

      מעדיפים לא לזכור, בוחרים לא לזכור.

       

      אוהב את הכנות , הפתיחות והזרימה שלך.

      תודה רבה. ואני אוהבת לזכור.

      צטט: process 2007-07-11 21:12:17

      ליזה, רציתי לכתוב משהו, אבל אני לא זוכר מה... :)

       

      אני לא רוצה לאיים, אבל בשלב מסויים צריך להתחיל לשכוח את סידור הילדים מכיתה ג', כי המקום בדיסק פשוט מתחיל להיגמר. אם זה ממש חשוב לך, מציע שתכיני שרטוט של הכיתה, ואז תשכחי מהעניין (רק שלא תשכחי איפה השרטוט...).

       

      ד"ש מהשולחן שמימין, היא תגיב בהמשך...

      העלית לי חיוך.

      וכשאצטרך לפנות מקום אז יש לי הרבה דברים שאפשר לפנות, סידור הילדים הוא רק אחד מהם.

      וזאת בשולחן מימין לך היא נהדרת אמיתית. וגם זה שבשולחן שמשמאל לה.

      צטט: cg91 2007-07-11 21:15:56

      איזה כיף פוסט חדש.

      גם לי יש בעיית זיכרון , אבל באמת לדברים שוליים (לפחות לשאר האנשים)

      כמו איזה שחקן הופיע באיזו סדרה.

      או מה לבשתי כש...

      ודברים חשובים בנק, חשבונות....

      לא תמיד

      אבל מה שכן כל מה שקשור לאהבות שלי בזה אני זוכרת הכל!

      העיקר שאת זוכרת מה שחשוב. לא באמת חייבים לזכור הכל, אצלי זה איכשהו קורה לבד, אני לא באמת קשורה לזה.

      צטט: duminik 2007-07-11 21:26:18

      זה יתחיל להועיל בגיל העמידה, כשאשר מחצית ממכרייך יהפכו לסניליים ואת עדין תוכלי לאתר את הרכב שלהם מקילומטרים ע"פ לוחית הזיהוי!

       

      מאד מעניין מה שהבחור ההוא אמר, שזיכרון נמצא אצל כולם בראש ושההבל הוא רק בדרך השליפה. אני לא מתיימר להיות פרופסור לנוירולוגיה, ובאמת, בלי לקפוץ למסקנות, אני חושב שמה שהוא אמר זה לא ממש מדוייק... אני זוכר כל כך הרבה רגעים בחיים שלי, שהרגשתי שאני עושה עליהם זום והם נחרטים בזיכרון שלי, ובצירוף למה שאת אמרת, על אנשים שמגיבים שונים לקצה חוט, אני לא כל כך מסכים איתו. 

      זה מועיל אפילו עכשיו (בגיל הישיבה?). אני לא אוכל לאתר את הרכב שלהם מקילומטרים רק בגלל שאני עווארית (יש פוסט על המשקפיים כבר).

      הרעיון בהחלט מעניין, למרות שאני לא מסכימה איתו. אבל המחשבה יפה לדעתי ובגלל זה העליתי את זה לכאן.

        12/7/07 12:10:

      כמו הרבה שהגיבו - גם אני זוכרת המון דברים לא חשובים.

      למשל תאריכי לידה של אנשים שלמדו איתי ביסודי. מספרי טלפון שלא חייגתי כבר שנים. תאריכים לא כל כך חשובים בהיסטוריה האישית שלי. מספרי תעודת זהות של הרבה אנשים. לפעמים זה מפתיע אותי שאני זוכרת את הפרטי הלא חשוב הזה.

      זיכרון זה דבר מופלא, כל כך סובייקטיבי. איך אנשים שונים שהיו באותה סיטואציה זוכרים ממנה דברים שונים לחלוטין. הפרשנות האישית שאתה מוסיף לזיכרון שלך, ההגנות, ההדחקות, ההעדפות האישיות.

      נושא מרתק.

       

        12/7/07 10:25:

      ובכן הרי לפניכם משפט ששמעתי לפני זמן רב ולא ממש ירדתי לסוף משמעותו :

      "הזכרון הינו החלודה של הזמן"

      האם כמו ברזל שחשוף לפגעי הטבע ונאכל בקצב של 1 מ"מ בשנה ע"י החלודה,

      האם אותו כנ"ל מתרחש גם בתאי מוחינו בקצב זה או אחר או שמא הכוונה היא למאורעות שקרו בעבר  ושמורים בזכרוננו עד להתפוגגותם ?

        12/7/07 09:31:

      תוכלי להעניק לי את אותו 1% זיכרון שאת מרגישה שהוא מיותר/לא נוח לך?

      בבקשה?

       

      ...

      (לא זוכר איך קוראים לי נבוך

        12/7/07 09:29:

      "וגם כאן בקפה אפשר לומר שאני פשוט כותבת ספר זכרונות, ומה לעשות שאני זוכרת כל כך הרבה, וזוכרת איך הדברים התנהלו ואת השתלשלות העניינים המדוייקת. אז אם כבר אני פשוט משתפת את כולם."

               ליזה פיירמן>>בלוגים>>המון-על-ליזה>>ספר הבלוגים הגדול>>

      ***

      אז את בטח זוכרת שאת היית הראשונה שלי כאן:)

      הראשונה שפנתה אלי והציעה לי חברות עם החיוך הזה שלך; הראשונה שהגבתי למקרא פוסט מתוק שלה; הראשונה שהגיבה כל-כך בחמימות לתגובה שלי; הראשונה שנתנה לי כוכב ראשון ולא אחרון לפוסט הראשון שלי(את בטח זוכרת על מה הוא היה); הראשונה ש...(שישאר בינינו); הראשונה ש...(גם שישאר בינינו)...ועוד אחד לשנה הבאה (וכל מה ששכחתי)

      אז כוכב-תודה ו..הזכרת לי שאני צריכה לצלצל למפקחת שלי...איכס...חבל שנזכרתי..עד ששכחתי...

      סוף-דבר:

      בדיוק כשלחצתי 'שליחה' הופיעה שקופית החשיכה של הקפה לזכר החיילים החטופים..למשך 5 דקות. אז נזכרתי שבדיוק ביום שבו התחילה המלחמה נסעתי עם הבת שלי לברצלונה (קודם נסענו ואז היא התחילה) וחשבתי איך יש זכרונות כל-כך שונים לאנשים שונים ביחס לאותה תקופה. 

        12/7/07 08:51:

      ליזה

      הפעם לא אכביר בסופרלטיבים, למרות שנהנתי מאד לקרוא. (כרגיל)

      מה שרציתי לספר לך זה שלפני 5 דקות נכנסתי הביתה ממשמרת לילה התישבתי ליד המחשב ובדקתי אם כתבת משהו חדש.

      העובדה הזו, מעוררת דאגה.

      הייתכן? האם אני מכור?

      סביר להניח שכן.

        12/7/07 04:08:

      הזכרון, ליזה, הוא יצור

      מתעתע

      ועצמאי לחלוטין.

      פעם מופיע

      ופעם

      נעלם.

       

      מכירה את התופעה

      שמשהו

      "עומד על קצה הלשון",

      ויוצא, סופסוף,

      כשכבר לא צריך?

       

      איך את זה יסביר

      זה שטוען

      שהזכרון זהה

      אצל כולם,

      וההבדל הוא בדרכי

      הגישה?

       

      או שאת בדרך לעצימת

      עיניים,

      או שהתעוררת רק

      הרגע.

      בכל אופן - לומר

      שלך

      יש בעיית זכרון

      זה

      איפכא מסתברא.

       

      (מה, בעצם, רציתי

       לומר בתחיל

       התגובה?).

        12/7/07 01:47:

      לפעמים יש דברים שכדאי לשכוח.

       

      שאלו את שרלוק הולמס איך יש לו זכרון כ"כ משובח ?. הוא ענה : "אני משתדל לשכוח את כל מה שלא חשוב"

       

      תזכרי את זה...

       

      :) 

        12/7/07 00:37:

      העולם הזה של זכרון מאד מרתק, אני לא פעם נתקל בחברים שהיו איתי במחזור בבי"ס לפני 20 שנה, ומתחיל לשוחח ונאלץ להתמודד עם העובדה שהם בקושי זוכרים מי אני, עם הזמן למדתי להיזהר ואני חוסך מהם את המבוכה ושוקל פעמיים אם לגשת, גם כל מיני פרטים שוליים שפעם הייתי זוכר ועכשיו קצת משחרר, ומצד שני פרטים חיוניים כמו מה עשיתי לפני 5 דקות יכולים לפרוח מזכרוני. אז אני שמח לגלות כמה טיפוסים פה למעלה שכמוני זוכרים את כל הפרטים השוליים.

       

      וסבתא שלי בת {אצלנו לא מגלים} מספרת לאמא שלי על תקופת המנדט ושואלת אותה איפה נמצאת אמא שלה (של הסבתא)  כלומר הזכרון שלה נמצא ב"רטרו" ומעלה כל מיני ארועים מלפני עשרות שנים כאילו הם מבחינתה מציאות נוכחת.

        12/7/07 00:00:

      היי ליזה,

      כשקראתי את הפוסט שלך היה לי דה ז'אוו וכאילו אני כתבתי את הפוסט שלך.

      לא פעם אני מרגיש שהמוח שלי תפוס היטב בעשרות אלפי פרטי מידע לא חשובים עד אימה. המפחיד יותר הוא היכולת לשלוף אותם ברגעים מטורפים. כמו לפגוש מישהו ברחוב שלא ראיתי שנים - בערך מבית הפסר - ולהזכיר לו את יום ההולדת שלו, של אחותו ואיזו סיטואציה שרק הוא יכול היה לדעת אותה - או שחשב שאיש חוץ ממנו לא יודע.

      לפעמים זה מדהים גם אותי, אבל לפעמים בהחלט מלווה בתחושות של - למה דווקא את הפרטים האלה  אני זוכר ופרט שאני נורא רוצה והוא דווקא חשוב - הולך לו לאיבוד אי שם בראש.

      שלא לדבר על תעודות זהות של כל חברי המשפחה שאני יכול לשלוף בעל פה בלי להוציא שום מסמך מגבה. ורק אז אני מגלה את פניהם הנדהמות של העומדים מולי. רק אז, או אז, אני מבין שכל אלו הם זכרונות מיותרים שתופסים דטה בייס אינסופי - אולי לשווא.

      הבאסה הגדולה היא שבטח יום אחד גם אנחנו נהיה סוג של סנילים זקנים שצריכים להחליף מחשב ותוכנה - אבל אלו לא ניתנים לגיבוי בשום USB משוכלל....

       

        11/7/07 23:56:

      היי,

      אהבתי, מזדהה אבל עייפה מדי בשביל תגובה ארוכה כמו כל קודמיי. מחר...

        11/7/07 23:54:
      יפה כתבת! כרגיל את סוחפת ומרגשת. נשיקות, ולא נתנו לי לככב אותך שוב ב-24 שעות האחרונות חתום
        11/7/07 23:07:

      אמא שלי תמיד נחרדת כשאני מזכיר לה שמות של שכנים בבניין שגרנו בו עד גיל 6. או מספרי טלפון של כאלה. יש זכרון שעלול להפחיד..

      אני גם זוכר מאורעות קשים מהבית המתוח שגדלתי בו. פרטים מדויקים ששני האחים שלי לא זוכרים בכלל.

      אבל..

      בגלל זכרון שכזה,

      מה שמעניין אותי זה מה ששכחתי..

        11/7/07 22:48:

      גמני גמני כזו!

      בעברי ניצלתי את הזכרון לכל מיני שעשועוני ידע למיניהם ואפילו התפרנסתי מזה במקום עבודתי.

        11/7/07 22:44:

      "אני זוכר אותה, אני זוכר אותה מהמכולת!"

      גם לי, כמוך ליזה- יש זכרון מדהים לפרטים לא חשובים. כל השנים חשבתי שזה בגלל הגנים הפולנים, היום אני מבינה שזה משהו קצת אחר. אני זוכרת מספרי טלפון של אנשים במשך שנים וגם היום יודעת לדקלם את מספר הטלפון שהיה לנו בכפר סבא בגיל 3....

      רק למה, למה אני לא זוכרת עדיין את כל החומר למבחן של מחר?!
        11/7/07 22:31:

      די ליזה. את חייבת להפסיק לכתוב עליי!!!!

      בכל פעם שאני קוראת את הפוסטים שלך אני מגלה עוד ועוד את עצמי. זה מתחיל להיות קצת מפחיד.

       

      בכל אופן - אני המומחית לפרטים לא רלוונטיים ובעיקר לפנים. אני זוכרת פנים של אנשים שהיו איתי בגן או שקניתי מהם ג'ינס לפני שלוש שנים בדיזנגוף.

       

      קצת חולני, אבל בסך הכל גם סוג של יתרון, לא?

        11/7/07 21:43:

      "...וזוכרת איך הדברים התנהלו ואת השתלשלות העניינים המדוייקת."

       

      ההבדל בין אמת אוביקטיבית ואמת סוביקטיבית שהראשונה פשוט לא קיימת, ומהאחרונה יש כמספר הזוכרים.

      ברור שאת זוכרת (או חושבת שזוכרת) את סדר הישיבה. אבל...  אם את היחידה שזוכרת, איך תדעי אם את אכן זוכרת או שאלו תעתועי זיכרון?

      זה קצת מזכיר לי את הפרדוקס "אם עץ נופל באמצע היער ואין בסביבה מי שישמע אותו, הוא עדיין גורם רעש?" 

       

       

      באופן אישי, אני חושש מאנשים שבטוחים כל כך שיש להם את המונופול על האמת. או העובדות האמיתיות. 

        11/7/07 21:28:

      "אני זוכר שירים בגן

      כשהייתי ילד..."

       

      למעשה זה לא לגמרי נכון. יש זכרונות שנותרו לי מילדות והם כמו מהיום בבוקר ויש תקופות שלמות בחיי שרציתי לשכוח והצלחתי יפה מאד (על כמה אחרות אני עוד עובד).

       

      הזיכרון שלי קשור באופן ברור לרמת הריכוז והעניין שיש לי ברגע החשיפה למידע. בבית הספר תמיד שכחתי את החומר לבחינה רגע אחרי שסיימתי אותה, לעומת זאת אני עדיין זוכר ערכים שעניינו אותי  באנציקלופדיה מכלל שהיתה בבית בנעורי או סתם פרטי טריויה חסרי כל שימוש שלמדתי מסקרנות.

      בעבודה אני זוכר כל דבר באופן מטורף כי נדרש ממני ריכוז גבוה. כשאני חוזר הביתה אחרי יום ארוך ויש נפילת מתח, לפעמים אני לא זוכר לאיזה אתר התכוונתי לגלוש כשהדלקתי מחשב.

       

      בכל מקרה , בגילי מספר התאים האפורים הולך ופוחת, יום אחד אני אפילו אופתע לגלות שהגבתי לבלוג של ליזה בקפה.

        11/7/07 21:28:

      לפעמים מה שאת זוכרת הוא לא בהכרח מה שקרה במציאות. צבעים משתנים, חורים.

       

      אולי לסידור הילדים בכיתה ג' נכנס שם של מישהו שעבדת עימו לפני כמה שנים (ולא היה בכיתה בזמנו...)

       

      החלטת על הסבה מקצועית ממדמ"ח למדעי המוח? :-P

      התחומים כן די קרובים בתכלס.

       

      לא הייתי אומר שהזיכרון הוא החומרה, הנוירונים הם החומרה, הזיכרון הוא המידע שהחומרה שומרת.

       

      זה לא נכון להגיד שכולנו זוכרים ורק הגישה שונה. למשל יש כאלו העברו תאונות שהשפיעו על המוח.

       

      כאשר מדברים על זיכרונות, כדאי לדבר גם על חלומות -הדרך של המוח לארגן את הזכרונות (בין היתר). (וכמובן כנראה).  

       

      אחד המעשים שהדהימו אותי (אם באמת קרה) היה המעשה של הבחור שלמד את ספר הטלפונים של ניו יורק, תשעה מיליון ערכים, מספר, שם משפחה, פרטי וכתובת ויכל לשלוף לפי בקשה את הכתובת בהינתן הטלפון או השם...

       

        11/7/07 21:26:

      זה יתחיל להועיל בגיל העמידה, כשאשר מחצית ממכרייך יהפכו לסניליים ואת עדין תוכלי לאתר את הרכב שלהם מקילומטרים ע"פ לוחית הזיהוי!

       

      מאד מעניין מה שהבחור ההוא אמר, שזיכרון נמצא אצל כולם בראש ושההבל הוא רק בדרך השליפה. אני לא מתיימר להיות פרופסור לנוירולוגיה, ובאמת, בלי לקפוץ למסקנות, אני חושב שמה שהוא אמר זה לא ממש מדוייק... אני זוכר כל כך הרבה רגעים בחיים שלי, שהרגשתי שאני עושה עליהם זום והם נחרטים בזיכרון שלי, ובצירוף למה שאת אמרת, על אנשים שמגיבים שונים לקצה חוט, אני לא כל כך מסכים איתו. 

       

       

        11/7/07 21:15:

      איזה כיף פוסט חדש.

      גם לי יש בעיית זיכרון , אבל באמת לדברים שוליים (לפחות לשאר האנשים)

      כמו איזה שחקן הופיע באיזו סדרה.

      או מה לבשתי כש...

      ודברים חשובים בנק, חשבונות....

      לא תמיד

      אבל מה שכן כל מה שקשור לאהבות שלי בזה אני זוכרת הכל!

        11/7/07 21:12:

      ליזה, רציתי לכתוב משהו, אבל אני לא זוכר מה... :)

       

      אני לא רוצה לאיים, אבל בשלב מסויים צריך להתחיל לשכוח את סידור הילדים מכיתה ג', כי המקום בדיסק פשוט מתחיל להיגמר. אם זה ממש חשוב לך, מציע שתכיני שרטוט של הכיתה, ואז תשכחי מהעניין (רק שלא תשכחי איפה השרטוט...).

       

      ד"ש מהשולחן שמימין, היא תגיב בהמשך...

        11/7/07 21:09:

      מכיר לא מעט אנשים שחיים ככה.

      מעדיפים לא לזכור, בוחרים לא לזכור.

       

      אוהב את הכנות , הפתיחות והזרימה שלך.

       

       

      הזכרת לי את אחד השירים האהובים עלי

      אתם זוכרים את השירים
      ביצוע: חנן יובל
      מילים: יהונתן גפן
      לחן: חנן יובל
      אתם זוכרים את השירים
      ששרנו אז, את שמי הפז,
      אתם זוכרים בערבים
      מתחת גג של כוכבים
      עם חברות וחברים
      היינו לפעמים שרים.

      אתם זוכרים את הטיול
      עם המדריך ההוא שאול
      ואיך אהרונצ'יק הבריון
      היה לוחץ אקורדיון
      וגם צועק בקול אדיר:
      "עכשיו כולם, כולם לשיר".

      ובלילות הכי קרים
      היינו סתם מאושרים
      עם בדל סיגריה ראשונה,
      לוקחים ללב ולריאות
      משתעלים ושואלים,
      ומחכים להפתעות.

      ביום שישי על הגדר
      עם הידיים בכיסים
      ואליהו השמן
      אומר מילים נורא גסים,
      אבל בחושך לא ראו
      איך שהסמקנו וגם הוא.

      עומדים שעות ומביטים
      על אריאלה הקטנה
      ואיך עסיס אבטיחים
      מכתים את לובן חולצתה
      ואת ליבנו התמים
      אשר רוקד לעומתה.

      אתם זוכרים את השדות,
      הנרקיסים בשבתות,
      הכל עבר כל כך מהר
      וקצת קשה להיזכר
      איך פעם זה היה פשוט
      לשיר לחיות ולא למות.

      אתם זוכרים את השירים
      ששרנו אז, את שמי הפז,
      אתם זוכרים בערבים
      מתחת גג של כוכבים
      עם חברות וחברים
      היינו לפעמים שרים.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ליזה פיירמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין