ניצלנו את זמן הקניות על מנת לטייל עם מיקה בעגלה ולתור מעט את העיירה. הרגשנו שהלכנו לאיבוד בתוך חלום לא לנו. המציאות הייתה הזויה מכפי שיכולנו לקלוט. הלכנו ובהינו על סביבותינו, לא מצליחים לעכל את מה שאנחנו רואים. "אילן, שמת לב שלכולם פה יש איזשהו איבר של קוף?" שאלתי שאלה רטורית. הלא לפי מבטו המבולבל ניתן היה להבין שהוא ראה גם ראה ושאני לא הזיתי דבר הבוקר. מכיוון שכולם היו כך, לאנשי המקום לא היה הדבר מוזר כלל וכלל. קרוב לוודאי שאנו נראנו להם מוזרים, מכיוון שלא היה לאף אחד מאיתנו איבר ניאדרתלי.....

חלפנו על פני אישה עם עיני קוף, שלתינוקת שנשאה על גבה היה פרצוף של קוף. אחרי שהתגברתי על היצר להשליך לעברה בננה, הבטתי בפניה המושלמות של ביתי והתחלתי חוששת לעתידה במקום. "זה אומר שאם נשהה כאן זמן ממושך שתחיל להתעוות?" שאלתי, מלטפת את תלתלי הזהב הרכים שלה. אילן חשב לרגע וענה: "לא ראיתי שלסבתא יש איזשהו איבר של קוף. אז אולי זו לא תופעה גורפת." הוא היה מרוצה מנקודת המפלט שמצא. "זו השיחה הכי הזויה שהייתה לי בחיים." קבעתי עובדה ששנינו הסכמנו עליה בשתיקה.

בערב, אחרי שאכלנו סלט ירקות גדול ומשביע, שנקצץ דק דק באדיבותה של הסבתא, השכבתי את מיקה לישון. אילן ואני התרווחנו עד כמה שאפשר על הספה, בין שני שולחנות הסלון, שולחן האוכל, המזנון והטלויזיה שלא עמדה עליו בצורה הכי בטיחותית שיש. אם הורי היו מסכימים לאכסן את הטלויזיה היא בכלל לא הייתה פה, כי רשת כבלים לא הייתה בעיירה הזו, ובדיוק כמו לפני חמישים שנה, הערוץ היחידי שנקלט כאן הוא ערוץ 1 הישראלי, ואני לא אתפלא אם עוד רואים כאן את מר טלויזיה בכבודו ובעצמו, צעיר ורזה ובשחור לבן. הסבתא היקרה הלכה לעשות את צריכיה בשירותים, וכמו בכל פעם, לאחר שסיימה, לא הייתה מורידה את המים, כי אם לוקחת דלי ושופכת מים לאסלה. זה לא שלא הייתה לה אסלה מודרני. הייתה לה, היא פשוט התעלמה מקיומה, בדיוק כמו שהיא התעלמה מקיומו של המקרר הישן שעמד בבית מיותם כשהגענו. רק בדיעווד התגלה שהוא בכלל מקולקל.

אין לי צל של מושג איך בשעת ערב מאוחרת יש לסבתא כוח להתחיל לנקות את הבית. היא אחזה בידיה סמרטוט אבק והתחילה לנקות. הרגשתי לא נעים, שבחורה צעירה כמוני נמרחת על הספה הישנה, נשענת על כתפו של בעלי, ולא טורחת לקום ולעזור לאישה בת 80. אבל בנינו, זו לא אשמתי שהיא נתקפת מרץ בעשר בלילה. אני גמורה, מרוחה, מקומטת, והסיבה היחידה שאני לא קמה ללכת למיטה זה כי אין לי כוח לגרור את עצמי לשם. אז אילן ואני בהינו בה מנקה אבק כמו שבוהים באופרת סבון, כשאין משהו באמת מעניין לראות בטלויזיה. הדבר נגלה לעינינו כאשר הסתובבה הסבתא מהמזנון אל השולחן התנופף החלוק הפרחוני שלא ירד ממנה מאז 1948 בערך. שנינו ראינו את זה. זה לא היה דמיון. זה היה קצה של זנב. זה היה שם. הבטנו אחד על השניה, וכל אחד חשב בליבו: מה זה אומר לגבינו??