ביום ראשון סיימתי את השבוע הראשון בדיאטת האושר של מרתה בק. בשבוע זה כל מה שאמורים לעשות זה 15 דקות של כלום כל יום. החלק הקשה בכלום הוא לתת למחשבות להתנתק ממך, לא להדבק אליהן. ברוב הימים ישבתי במרפסת הקטנטונת שלי, כתף אחת נוגעת בקיר, השניה במעקה והבטתי על עץ דקל שצומח בחצר. מכיוון שרוב הטכניקות של מרתה בק קשורות בויזואליזציה ואני ממש לא טובה בזה, מצאתי לי טכניקה משל עצמי - להקשיב לקולות העדינים ששומעים בחוץ: לעורב שקורא, לילד שצועק, לצפירה רחוקה של אמבולנס. היה קל יותר לעשות כלום כאשר נשבה הרוח. האיוושה אפשרה לי לחוש כאילו אני נחה בדשא אולי לשפת הכנרת.
בשבוע השני אחרי שמסיימים את 15 הדקות של הכלום שואלים את עצמינו כמה שאלות:
זה לא שהשאלות האלו לא נשאלות על ידי בשעות הרבות שאני מבלה עם עצמי במיטה או על השזלונג. אני מסוג האנשים ש"חופר" הרבה ברגשות שלו ובכל זאת הרגשתי השבוע שמשהו התחיל להינמס. הכאב נהיה חד יותר ומפחיד פחות. הרגשתי עד כמה אני "מתה" בעשרים שנה האחרונות. המחשבה "אני רוצה למות" התחלפה במחשבה "אני כבר מתה, עכשיו הגיע הזמן לחיות".
מה שאני אוהבת אצל בק זה שהיא לא דוגמטית. למשל, שלא כמו חלק מהקאוצ'ריות שהיא אימנה היא לא דוגלת באסכולת החשיבה החיובית דוקא, אף אל פי שהיא לוקחת גם משם. מרתה בק לא חושבת שמחשבות שליליות הן מה שגורם להרגשה שלילית ואם נחליף את המחשבה "אין לי כוח" במחשבה "אני מלאת מרץ" מצב רוחנו ישתפר. מה שגורם לדעתה להרגשה הלא טובה הוא חוסר האמת שבמחשבות שלנו (שליליות או חיוביות) וברגע שאנחנו מגיעים לאמת יש סיכוי שנרגיש נינוחים יותר. היא מאמצת חלק מהרעיונות של ביירון קייטי (שבזמנו נראתה לי דוגמטית קצת, אולי אני צריכה לקרוא אותה שוב) ואחד מהם הוא: לקחת את הסיפור שלך ולנסות לייצר בו כל מיני היפוכים. נניח אני אומרת לעצמי "אני מרגישה חרא כי לא ניקיתי את הבית", לנסות להפוך את המשפט בכל מיני דרכים "אני מרגישה נפלא כי לא ניקיתי את הבית", "הבית מרגיש חרא כי לא ניקיתי אותו", "אני מרגישה חרא כי הבית לא ניקה אותי" וכו'. אם משפט אחד מתחיל להישמע קצת אמיתי יותר או מגלה לנו פרספקטיבה אחרת על הסיפור זה נפלא, אם לא אז לפחות אפשר לצחוק קצת. |