בשנות ה80 וה90 של המאה הקודמת אכן ניתן ייעוץ שאפשר להגדירו כיום בחסר אחריות ולא מקצועי. הסיבה לכך הייתה פשוטה מאד: בזמנים ההם חוק הייעוץ טרם בא לעולם והיועצים נהגו "לדחוף" ללקוחות בעיקר את המוצרים הפיננסיים של המוסדות בהם הועסקו. אני זוכר זאת היטב שכן אז יעצתי ללקוחות של בנק גדול שכרגע אין טעם לנקוב בשמו.

הרכבי התיקים של הלקוחות הכילו כמעט תמיד קרנות נאמנות של הבנק, מניות של הבנק, ומניות הקשורות עיסקית לבנק: בתיקו של לקוח בנק דיסקונט  למשל יכולת למצוא מניות של אי.די.בי.,מניות של הבנק עצמו (דיסקונט), מניות של אי. די. בי. פיתוח, שטרי הון (המקבילים לאיגרות חוב) שהבנק הנפיק, קרנות נאמנות שנוהלו על ידי הבנק ואולי, בשוליים, ניירות ערך שאינם קשורים לבנק בשיעור שלא עלה על אחוזים בודדים מערך התיק.

השנים חלפו ובעיקבות כמה משברים בשוק ההון נחקק החוק שהסדיר את נוהל הייעוץ בבנקים ובבתי ההשקעות, ומאז החקיקה היועצים חיים בפחד מתמיד מפני חמת זעמה של הרשות לניירות ערך והמפקח על הבנקים.

כמי שחווה את התקופה ההיא ומכיר את ההתנהלות העכשווית עלי לומר לך כי המערכת עברה שינוי של ממש: כיום קשה מאד לפקידי ההשקעות וליועצים למלא את תפקידם והדברים מגיעים לעיתים לאבסורדים של ממש כשאלה מסרבים פעמים רבות אפילו לחוות את דעתם הפרטית על ניירות ערך מסויימים או לספק אינפורמציה כלשהיא, כך שאותו מפגש בין הלקוח הקטן והתמים לבין פקיד ההשקעות אאין לו שום משמעות שכן לאחרון אסור לייעץ.

מי ש"זכאי" לייעוץ כיום הם הלקוחות הכבדים, אלה ששווי הנכסים הפיננסיים שלהם עולה על כמה מאות אלפי שקלים, ותסכים איתי שאלה אינם החלכאים והנידכאים שהמדיה כה אוהבת להתעסק בגורלם המר.

ומלבד כל זה צריך לזכור שמשברים פיננסיים הם חלק מהתנהלות שוקי ההון מאז ומעולם. מפולות התרחשו גם בעת ששוק ההון היה נתון לשליטה הבלעדית כמעט של הממשלה. ועדיין לא המציאו תרופת פלא למניעת משברים.

ממש לא מסכים איתך. האמריה שלך מזכירה לו התבטאות אומללה של הנשיא קציר לאחר מלחמת יום כיפור - "כולנו אשמים"

רוב המשקיעים הקטנים הלכו לקבל יעוץ, ממי שבעינהם הוא בר סמכא. כשאדם הולך לעו"ד, רופא או מוסכניק - הידע מצוי בצד אחד בלבד. אין "סימטריה" בין מנהל הקרן או היועץ לבין האדם הפרטי.

 היום - כשאני מצוי בליבו של שוק ההון - אני יודע עד כמה קל לתעתע ולתת תחושה אצל הצד השני (והפחות מבין).

אני לא חושב שלמשבר הזה יש "המון אחראים וגורמים". ממש לא.

יש מעט מאוד אחראים ישירים למשבר. אם הייתי צריך להצביע - הייתי אפילו מציין גורם אחד ויחיד כאחראי למשבר:

שיטת התיגמול בעבור "ביצועים".

 מה שדחף ודירבן מנהלים בכל רחבי הגלובוס להשקיע בסיכון גבוה על מנת לגזור לעצמם קופון (ניק לייסון וסניף דיסקונט שהלווה לעקרות בית למען ישקיעו בסחורות- מייצגים בדיוק את אותה בעיה)  

 לא כולנו אשמים - אבל כולנו נשלם.

התהליך הפסיכולוגי של הטלת כל האחריות על הזולת מרתק מאין כמוהו, אבל המציאות קצת שונה:

למשבר יש אחראים רבים וגם המשקיעים נושאים בחלק מן האחריות הזו.

רוב המשקיעים נמצאים במשחק הזה מסיבה אחת -הם רוצים למקסם את רווחיהם, ולשם כך היו רבים שהשקיעו את כספי קופות הגמל שלהם באפיקים מנייתיים מתוך ידיעה ברורה שמניות הם אפיק תנודתי - הסיכוי לרווח אמנם גדולף אבל לצידו קיים תמיד הסיכון.

לו הרצון לרווחים לא היה המניע העיקרי למעבר לאפיקים שיש בהם רכיב מנייתי היו אלה מסתפקים בתכנית חיסכון צמודה למדד. העובדה שנהגו אחרת מעוררת שאלות רבות.

נכון, אפשר לומר שחלק מן המשקיעים תמימים ולא הבינו לתוך מה הם נכנסים, אבל חלק גדול יותר עשה את מה שעשה מתוך ידיעה ברורה.

הקביעה שכל ציבור המשקיעים מורכב מעמלים קשי יום ש"בקושי גומרים את החודש" אין לה אחיזה במציאות, ההיפך הוא הנכון: הרוב המכריע של בעלי קופות הגמל ותוכניות הפנסיה משתייך לעשירונים העליונים דווקא.

אפשר וגם צריך להאשים את יועצי ההשקעות אם יוכח שאלה דחפו ללקוחותיהם מוצרים פיננסיים מבלי שיסבירו להם על רמת הסיכון הכרוכה בהשקעה, אבל אי אפשר בשום פנים לבוא בטענות לאלה מיועצי ההשקעות שהבהירו למשקיעים את מהות המוצר הפנסיוני ואת אופק הסיכון שלו.

מנסיוני כיועץ השקעות אינני יכול לטעון שכל היועצים  ללא יוצא מן הכלל נוהגים באחריות, אבל הטענה כי כולם או רובם נהגו בחוסר אחריות איננה מחזיקה מים, ואני במקצוע הזה כבר 25 שנה כך שאני יודע על מה אני מדבר.