כשנולדתי הייתי אחד.  הייתי גוף נפש ורוח.  הייתי בן- בת אדם, פוטנציאל לאין סוף אפשרויות.  מהר מאוד החלו לפצל אותי.  פתאום הבנתי שאני בת (נקבה), אני קטנה בעולמם של מבוגרים, יהודיה בעולמם של רוסים, רוסיה בעולמם של אוקראינים.  אחר כך הפכתי להיות רוסיה בין יהודים בארץ חדשה ונוכריה, ישראל, עולה חדשה.

אחר כך הייתי רזה או שמנה, זנותית או טהורה, סקסית, חכמה טובה או רעה.  כל חיינו אנו מקוטלגים ומקטלגים, מפוררים זה את זה ואת עצמנו. 

לא עוד.  מי שמגדיר אותי זו אני עצמי.  

אהיה לבנה או שחורה, כחולה או אדומה.  אני אבחר את צבעיי ואת זהותי.  לפעמים הזהות הזאת מתעתעת בסובבים, מקשה על הקיטלוג (מה שהופך את האינטראקציה עם אחרים למעניינת ומאתגרת יותר).

 לילית, האישה השחורה, היא האישה היצרית, אינדיבידואליסטית , עצמאית וכוחנית. לעומתה חווה היא האישה הלבנה.

 אם  כל חיי, כנועה, צנועה ואל מינית (כמו מדונה).

האלה האדומה היא האישה המאחדת בתוכה את הקטבים.  האישה האדומה היא האישה הקמאית.  המאחדת את הניגודים לשלמות אנושית אחת.

פרוייד טוען כי הגורם הארוטי, יצר החיים או הדחף המיני, היינו חלק חשוב בהתהוות הקונפליקט.

לפי תאוריה זו מתחוללת התנגשות בין מגמות התודעה ובין המשאלה הבלתי מוסרית, הלא מודעת.

"הארוס הוא דמון גדול" אומרת דיוט מה לסוקרטס.  חלק גדול בתרבותנו מונע ופועל בכוח הארוס.

בהמשך מעמיד פרויד מול הארוס את יצר ההרס או המוות.  תכליתו של הראשון היא ללכד ותכליתו של האחר היא לפורר ולהתיר.  שניהם שלובים יחדיו במחול החיים האנושיים.

"המעבר מן המשטרים המטריארכליים למשטרים הפטריארכליים והופעת הפילוסופים היוונים הוליד את החשיבה הלוגית או הקלאסית.  זו דחקה את השפה המיתית העוסקת בנושא העז והמורכב שהוא משולש לידה-חיים-מוות.

מאחורי הנושא עמדו שלוש אלות, שלא היו אלא פנים שונות של האלה הלבנה, ובידיהן היה להעניק השראה לצורכי כל צמיחה שהיא- גשמית, רוחנית או אינטלקטואלית.  המשורר, שהיה עושה דברה, נדרש להעריץ את האלה (המוזה), ודרכה את האישה, הערצה רוחנית ומינית כאחת." 

גרייבס (פסיכולוג וחוקר תרבות).