ממשיך לנסוע
דמיינו לכם נסיעה במכונית, שהולכת בערך ככה:
בהתחלה נוסעים לאט למדי. אתם יודעים, הרברס מהחניה והכמה מטרים הראשונים בהם האוטו מתעורר. אחרי זה - סוחטים את הדוושה, אבל רק עד לגבולות של ההילוך הראשון. לרגע קצר, מעבירים גם לשני. אבל אז שוב יורדים לראשון, ונוסעים לאט. אולי קצת יותר מדי לאט, לקצת יותר מדי זמן. בדרך גם נכנסים לכמה פניות שאין יותר מדי מה לראות בהן.אולי היה עדיף להישאר על הכביש הראשי. ואז, כשלנוסעים מתחיל קצת להימאס מהדרך הפתלתלה - פתאום עולים להילוך שני, ואפילו לשלישי. הופה. הנה סוף סוף קצת קצב נסיעה! אחרי זה ההילוך שוב יורד לשני, והנוסעים, שקצת מבולבלים מהשינויים התכופים האלו בזרימה - כבר מתחילים להתרגל. ואז, לקראת סוף הנסיעה, כשכבר מתחילים לראות את המגדלים של עזריאלי מבצבצים מרחוק - הנהג עולה בבת אחת ל-120 קמ"ש, נותן את הדרייב של הלייף ומראה לנוסעיו שהוא לא שכח איך לנהוג. לא, יכולות נהג המירוצים שלו עדיין שם, והוא בהחלט יודע איך להשתמש בהן. ואז, אחרי שהנוסעים מתענגים קצת על הפאזה הנוכחית בנסיעה, כשהרוח מאווררת אותם ומבדרת את שערם - הנסיעה נגמרת. הנה החניה, הגענו הביתה. אפשר לצאת.
כך, פחות או יותר, הרגשתי בהופעת "פרפרי הבטון" של אהוד בנאי ("עזרא טיסונא", בשבילכם, לערב הזה). כבר די הרבה זמן שלא ראיתי את אהוד בהופעה. הפעם האחרונה היתה גם כן בבארבי, באחת מההופעות שפתחו את הסיבוב האחרון שלו - זה החצי אקוסטי. לא ממש השתגעתי על הסט-אפ של הטור הזה. אהוד בנאי נהדר כשהוא נותן הופעה אקוסטית, רק הוא והגיטרה. הוא גם נהדר כשהוא נותן הופעה חשמלית לחלוטין, מלווה בהרכב המשובח שלו. האמצע שבין השניים קצת נופל בין הכיסאות. איכשהו, מאז אותה הופעה לא יצא לי לראות את האמן שאני כ"כ אוהב (אולי אפילו הכי אוהב), זה שהגדרתי לא פעם את הופעתו (החשמלית) בתור "ההופעה הכי טובה בארץ".
עליה מחודשת של "פרפרי הבטון" היתה עיתוי מתאים לחזור לעניינים. מסיבות אישיות, יש לי פינה חמה ומיוחדת בלב דווקא להופעה הזו (שעלתה בעבר רק פעמיים). אבל גם בלי קשר, תמיד מסקרן לראות לאיפה יקח הקונספט הייחודי שלה (כמעט רק קאברים של אבות המזון הבנאיים) את האיש והאגדה. כנראה שלא הייתי הסקרן היחיד. הבארבי היה מלא במאות אנשים, כולם גילו בצורה זו או אחרת ש"פרפרי הבטון" זה בעצם אהוד בנאי. עוד לפני שעלה אפילו נגן אחד לבמה, האנרגיות ששידר הקהל היו מורגשות וברורות מאוד - "תן לנו בראש!".
אבל נתינה בראש לא היתה בראש האג'נדה של בנאי/טיסונה הערב. כמחויב לקונספט שבנה, הוא לא נקט בבחירות פופוליסטיות והקפיד על קו מנחה ברור - אלה הדברים שמעניינים אותי, זה מה שבא לי לבצע. תנו לי לנגן לכם אותם. מי יודע, אולי תאהבו. אולי גם לא. וגם זה, כנראה, בסדר. בכל זאת, זה לא שהבטחתי לכם הופעה של "הזמר המעפן ההוא עם המשקפיים".
את המופע הוא מתחיל בשני קטעים אינסטרומנטלים, מעין אינטרו שכזה לערב ארוך. קצת כמו פתיח לתוכנית טלויזיה. קודם ה-Theme, אחר כך הדבר העיקרי. אחרי זה הוא מבצע שיר ישן - "שלכת" (אורלנד וזעירא), מן שיר עברי כזה של פעם. אנחנו עדיין בהילוך הראשון, אבל אז אהוד מזיז באיטיות את ידו אל ידית ההילוכים. "אנחנו נעשה עכשיו כמה שירים של אמן שאנחנו מאוד אוהבים - מאיר אריאל", הוא אומר, והקהל מריע. שלושה שירים של אריאל הוא שר. "בשביל לעשן" החינני, "שיר תת-מודע זמני", והדובדבן - "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ". הביצוע הזה של בנאי הוא לא פחות ממצוין (הטוב ביותר ששמעתי לשיר. ניתן להשגה באלבום המחווה "עם הגב לים"). כשהוא מוסיף לשיר את השורה "שלילה שקט יעבור על כוחותינו בחברון", מחיאות הכפיים כבר מעלות את הערב להילוך שני. גם כשהוא שר קאבר מעוברת לבוב דילן ("זה לא אני מותק" - It Ain't Me, Babe) המהירות מצליחה להישמר.
אבל הנסיעה לא יציבה. פה ושם הוא נכנס לסמטה קצת מיותרת, כזו שלא בטוח שיש יותר מדי מה לראות בה - למשל כשהוא נותן לנגניו לשיר. אפשר להוריד את הכובע בפני היופי והאנושיות שבמחווה כזו (של אמן שהוא כולו גוש ענק של אנושיות), אבל במבחן התוצאה - כלומר זה של לעניין את הקהל ולרגש אותו, רוב הנסיונות האלה די נכשלים. ניצן חן-רזאל הכנר ("אבא של לילה"), וערן פורת המתופף ("מגנוליה") יוצרים פקק קטן באיילון. נושי פז, שמפתיע עם ביצוע ל"Lost Cause" הנהדר של בק קצת משחרר אותו, גם אם מדובר בביצוע Copycat, כזה שדי משעתק את המקור, מבלי לטעון אותו באיזו נימה או פרשנות חדשה.
כשבנאי מציג איזה שיר גוספל ישן, אני כבר קולט כמה אנשים שמתיישבים על המדרגות בשעמום מה. העסק נשמע קצת רגוע מדי. הנגינה מנומסת מדי. בחורה אחת מפהקת. כמה דקות לאחר מכן, כשבנאי נותן ביצוע (נהדר!) ל-My My, Hey Hey של ניל יאנג, מכרה אחת אומרת לי ביי ולילה טוב. "דווקא עכשיו את הולכת, כשהתחיל להתעורר?", אני שואל אותה? "Too little - too late" היא עונה לי, ופונה ליציאה. אבל בניגוד אליה, אני עדיין אופטימי. הביצוע ליאנג, שמביא סוף סוף לפרונט קצת את הגיטרות החשמליות, הקצב, השמחה וה"אקשן" שנדמה שכולם מחכים לו - נוסך תקווה. מחזקת אותה יציאה מפתיעה שבאה לאחר מכן - Miserlou, אותו קטע אינסטרומנטלי שפותח את הסרט "ספרות זולה". ההרכב הפרפרי מוסיף לו ניחוח מסוים של ים-תיכוניות, הגורם לו להישמע קצת כאילו להקת "בום פם" מנגנת אותו. איזה יופי. אחרי זה בנאי מפנק אותנו בשיר חדש שלו, משהו על המגורים בגבול בין גבעתיים לרמת-גן. בהומור בנאי אופייני הוא משרטט מצב סוריאליסטי של "עוינות בגבול" עם סוג של מלחמה. חביב. חמוד. נותן בראש? לא. עוד לא.
מתי כן? בהדרן. כשהפרפרים עולים בחזרה לבמה, הם כבר לא עזרא טיסונא ולהקתו, אלא אהוד בנאי ולהקתו. וזה גם השלב בו הקהל חוזר לעניין, ומצליח להתעורר במהירות. תנו לו חצי ריף גיטרה משיר מוכר של אלילו - והוא על הרגליים, נכנס לעניין, עם כל השילהוב המתבקש. ובאמת, בנאי עושה יופי של קאברים, אבל הוא במיטבו כשהוא מבצע את... אהוד בנאי. "יידישע ראסטמאן" משובח. "סטארטר" (שהנה, מצאתי הקלטה של הביצוע מהערב המדובר ממש) - מענג. הוא גם מתאים במיוחד לקונספט של הערב הזה, שכן לא מדובר בטקסט של בנאי, אלא באחד של יוסי אלפנט המנוח. "טיפ טיפה" (אותו קטע וידיאו. גללו לדקה 5:30) מצליח, כמו תמיד, לארגן חאפלה ולהזריק לקהל את השמחה הברסלבית הזו, שבנאי כל-כך מתמחה בה. וכשהוא סוגר עם "זמנך עבר" הקלאסי (אחחח... היו ימים...), אני חושב לעצמי: "עזוב'תך עזרא, עזוב'ך פרפרים. אני, תן לי אהוד בנאי אול-נטורל, ואני כולי שלך, הכי מבסוט בעולם".
כי באמת, אהוד בנאי, שירים של אהוד בנאי, להקה חשמלית, בארבי, בירה. מה בן-אדם צריך יותר מזה?
(וכאן: תימורה לסינגר קצת יותר נהנתה ממני)
**********
הפוסט הזה מוקדש לדורון ג', שביקש ממני במייל משיקאגו: "ביחיית, כתוב ביקורת על ההופעה של אהוד בנאי, בשביל אלו מאיתנו שלא יכולים להיות שם גם אם חייהם תלויים בזה...". אפשר להוציא את הבן-אדם מישראל, אבל אי אפשר להוציא את ישראל מהבן-אדם. |
