שבוע עבר מאז הפוסט האחרון. לא חסרו לי רעיונות. הפנקס מגדיש את הסאה. רציתי לכתוב לכם איך גברנו על הנאצים בהפגנה בשבת אחר הצהריים; ועל אחד המשתתפים בה, רודולף, שהתייצב עם דגל ישראל כדי למרוד גם באנשי המחנה שלו, ה"אנטי פשיסטים", שלא רואים זאת בעין יפה; ועל יעקב, השכן מהבית בליניאנשטרסה והבחור הכי יפה בשכונה, שפתח בפניי את הקומונה בה הוא גר והפך לידיד; ועל פיליפ, אתו יצאתי למסע בלשי בעקבות מכתב אבוד ממלחמת העולם השנייה, שעליו עוד תשמעו; ועל האנשים שעברו במרוצת השנים בכיכר רוזה לוקסמבורג הסמוכה, שהתוודעתי אליהם באמצעות סרט תיעודי שהתגלגל לידיי; וגם על דברים בתחתיתו של עולם – כמו בתי קפה, בריכות במבני באוהאוס וחנות בוטיק לארונות קבורה.

כל אלה לא קרמו עור ומלים, ולא הבנתי מדוע, מאין צץ הבלוגר'ס בלוק הזה. אולי זה פשוט עניין של משמעת, אמרתי לעצמי. תקום בבוקר מוקדם, וכמו שהעיתונאי, הסופר והבלוגר בני ציפר סיפר לא מזמן, תאכל מלפפון ותכריח את עצמך לכתוב. אבל ציפר גר ברעננה, ואילו בברלין כל מלפפון הוא בגודל של חמישה מלפפונים ישראליים, כך שאפשר לנגוס בו מהבוקר עד הצהריים, ולהותיר את הדף ריק.

"אתה פשוט בדיכאון חורף כמו כולנו", איבחן הערב מכר גרמני מקומי. אני לא יודע עד כמה הוא צודק. ככלל קביעה כזאת נראית לי מסוכנת, ואני מקווה שהפסיכולגים שלא בגרוש נוקטים משנה זהירות. כי מה אם הם פוטרים אדם באמירה שהוא סובל מירידה תקופתית ולא חריגה במצב הרוח, ואז מגיע האביב ומתגלה שדבר לא השתנה וזמן טיפול יקר ירד לטמיון. אבל הבשורה על מצבי הנפשי החדש גרמה לי אושר, שרק מחר אדע אם הוא רגעי, ורעיון לפוסט.

מה מקורו של דיכאון חורפי זה? לא הקור, שעדיין אינו מקפיא עצמות, אלא האור, שאיננו. השמש גם היא שקועה במרה שחורה, ומתעצלת לזרוח. מדי פעם מבליחות כמה קרניים, שנעלמות ברגע שאתה מסובב את הגב. כך, בקומך ובצאתך ובשובך – חושך, בגוונים שונים של אפור ושחור.

מה יעשה האדם הסביר, שנכנס הביתה להיחלץ מהאפלה? ידליק את האור. הדלקתי, וגיליתי שבמונחים מקומיים אני בלתי-סביר. "when I am gone you have to be more energy-conscious", נזף בי שותפי קלינט כמה ימים לפני שעזב את הדירה והותיר אותי בה לבד להמשך החודש. ניסיתי לתרגם את המשפט בראש אבל לא הצלחתי להבין בדיוק מה הוא רוצה. "אני רוצה שלא תדליק את ההלוגן בסלון, את המנורה במטבח, את הפלורוסנט שמעל הכיור, את האור בשירותים ואת האור במסדרון בו זמנית". אה, אוקיי.

טוב שקלינט לא קורא עברית, ואנא אל תגלו לו, אבל בזמן כתיבת שורות אלה כל פלוגת התאורה הזאת עומדת דום, ובנוסף מנורת הלילה בחדר שלי. כבר כשקלינט שאל אותי אם המנורה הגדולה בפינת העבודה "לא עושה לך כאב ראש", ועניתי שאולי קצת אבל שזה עדיף על כאב הרגליים בכל פעם שאני נתקל בשולחן, הייתי צריך לדעת שאחרי שש שנים כאן הצליחה מכונת התעמולה הגרמנית לשטוף גם את המוח שלו.

חשבתם שהפולניות יושבות ומחכות בחושך? קבלו את הגרמניות, וגם את הגרמנים. בשם החיסכון, והדיכאון, כמה שפחות תאורה, מה טוב. ראו הוזהרתם. מאבק במכבים עלול להשחיר את תדמיתכם במקום העבודה ולגרום לאי הבנות. למשל – עליתם עם גרמני לדירה אחרי ערב מוצלח, התיישבתם על הספה, הוא הביא כוסית ויסקי ועימם את האור. אל תיחפזו למסקנות. הוא לאו דוקא חרמן, בסך הכל קמצן.

יוצאי דופן הם עצי התרזה, ובעיקר אלה ששתולים בשדרות הקרויות על שמם - "אונטר דן לינדן" – או במיקומים יוקרתיים אחרים ברחבי העיר, לא ברובע קרויצברג למשל. לקראת חג המולד הם זכו בשמלות בזבזניות של אלפי נורות דולקות. אני מדמיין את פניו החמוצות של האחראי על חזות העיר בבוא דצמבר, עת הוא נאלץ, ככל הנראה בשם המסורת, לשפוך כל כך הרבה אור ברחובות, על חשבון משלם המסים. הוא בטח מייחל ליום שכל הנורות הללו יישרפו וגם העצים הערומים יזכו במנת הדיכאון שלה הם ראויים.

תחת עצי התרזה, ומול שער ברנדנבורג, תודלק בעוד כעשרה ימים חנוכיית ענק שמציבים שם מדי שנה אנשי חב"ד. ב-1936 עבר בין עמודי התווך של השער הלפיד האולימפי, בתום סיבוב הופעות ברחבי העולם, בהפקה שאת גלגולה המודרני הגו מארגני אולימפיאדת ברלין. מהאלים היוונים שבאולימפיה עד האלים האריים, ולתוך עדשת המצלמה של לני ריפנשטאהל (עוד סיבה אולי, בנוסף לפיאסקו הטיבטי הקופצני שליווה את מירוץ האש האולימפית האחרון, לקטוע את המסורת). והנה יותר מ-72 שנים אחרי יעמדו שם אלפי יהודים, רב של חב"ד וראש עיר הומו ידיד ישראל, וידליקו את נר הניצחון, ואחר כך עוד שבעה. באנו חושך לגרש, ונשארנו.

אני אהיה שם. הוזמנתי אישית על ידי הרב טייכטל, והחב"דניקים האלה יודעים את העבודה אז בטח גם יחלקו סופגניות. אבל לא אמתין לכ"ד בכסלו. נס החנוכה שלי השנה יהיה ארוך במיוחד. פך השמן יפיץ אור לפני החג, וגם אחריו, עד שאשוב לישראל או עד שהשמש שוב תזרח. כך יוקל לי מעט, ואוכל אולי לכתוב יותר. חפשו את הדירה הכי מוארת ברחוב טורשטרסה, אולי בכל רובע מיטה, אולי בברלין כולה. ואמרו כבר עכשיו – חג שמח.